אבוי לזיכרון קיבוצי שכזה

האפשרות כי מוזיקה של ריכרד ואגנר תושמע בפסטיבל ישראל הקרב ובא גרמה, כצפוי, להתגעשות עונתית בדיון המתמשך אודות האיסור-לא-איסור על ביצוע יצירותיו של המלחין הגרמני בישראל. אין טעם לשוב ולשחזר כאן את תולדות הפולמוס. דומה כי ספרה היסודי של נעמה שפי, "טבעת המיתוסים. הישראלים, ואגנר והנאצים" (1999) העלה, מבחינת השתלשלות הדברים, את כל מה שהיה להעלות בסוגיה זו עד כה. אך ראוי גם ראוי לשוב ולדון בקצרה בהיבטים אידיאולוגיים מסוימים הכרוכים בעניין עצמו ובהשתמעויותיו הציבוריות. על שלושה מימדים מרכזיים של הדיון ניתן להצביע בהקשר זה: המפגש עם יצירותיו של ואגנר עצמן; סוגיית זכר השואה הממלכתי בישראל; וההתחשבות הציבורית ברגישותם של ניצולי השואה.
ההיסטוריון צבי יעבץ – איש אוהב היסטוריה, ללא ספק – אמר פעם כי ניתן לחיות טוב מאוד עד 120 מבלי לדעת היסטוריה. אכן כך, ומותר להוסיף כי עניין זה נכון גם מן הסתם לגבי צפיה במחזה מאת שיקספיר, התבוננות בציורים של רמברנדט, האזנה לסימפוניות של בטהובן, ולמעשה – לגבי מגע עם יצירות אמנות ונכסי תרבות אחרים באופן כללי. הצורך בכל אלה אינו עניין אפריורי, אלא קיים רק לגבי מי שאכן חש בו, דבר שנוצר כתוצאה ממגע אינטנסיבי עם אותן יצירות ולאו-דווקא כתוצאה מרעב של מחסור. מדובר איפוא בסוציאליזציה תרבותית מסוימת, בחינוך ובהשכלה.
ואולם, משעה שנחשפים לנכסי התרבות הללו ונישבים בקסמם, משעה שמעמיקים את המגע עימם וחודרים אליהם כאל מיכלול רוחני-אמנותי מקיף ושלם, מתברר עד מהרה, אלו הם המפעלים התרבותיים שהם בבחינת "חובה" בכל תחום ותחום. אפשר לוותר על רמברנדט, אך רק בתנאי שאין עוסקים בציור המערבי בעת החדשה ואמונים על המסורת האסתטית שלו. אפשר לחיות ללא בטהובן, אך בלתי-אפשרי לוותר עליו במעמדו הבלתי-מעורער כמעוז של מסורת המוזיקה האמנותית המערבית בעידן המודרני. אפשר גם לחיות, איפוא, בלי ואגנר, אך אין להתכחש בשום פנים לתפקיד המכריע שמלאה אמנותו – הבעייתית, אך גאונית! – בהתפתחות המוזיקה המערבית במאה ה-19 ולהשלכותיה העמוקות על התפתחותה של אמנות המוזיקה במאה ה-20.

ההתגעשות? צביעות וזילות זכר הזוועות

ברם, לא השאלות הספקניות והביקורת הנוקבת שאפשר להעלות לגבי פועלו האמנותי השנוי במחלוקת של ואגנר הן שכוננו את היחס המסוים ליצירתו בספירה הציבורית הישראלית, כי אם היעשותו של זה סמל תרבותי מעין-ממלכתי לזכר השואה בישראל. עניין זה מתמיה ביותר. במדינה שהגיעה, כשבע שנים לאחר פתיחת שערי אושוויץ, להסכם כלכלי מקיף עם "גרמניה האחרת", ומיסדה בכך, כבר בראשית דרכה, את מטריאליזציית הכפרה; במדינה, שמסיבות מעשיות מעיקרן, כוננה, עשרים שנה בלבד אחרי זוועת ההשמדה הגדולה, יחסים דיפלומטיים מלאים עם מדינת מחוללי הזוועה; במדינה שרבים ממתקניה, מוסדותיה ורכישותיה האזרחיות והצבאיות ממומנים בכספים גרמניים; במדינה שמוצרי כלכלתה העשירה של גרמניה גודשים את כבישיה, בנייניה וחנויותיה – במדינה זו, שאין בה ולו מוסד ממלכתי אחד שיבטא את יחסה המסוים ל"גרמניה", הפך מלחין שהלך לעולמו ב-1883 לסמלו הציבורי של יחס זה.
לא זו בלבד ששריד "זכירה" פומבי זה מגלם בצורה מובהקת את התכוונותה הצבועה מעיקרה – ואינסטרומנטלית למהדרין – של "ישראל" כלפי "גרמניה" ו"העבר הגרמני", אלא צפונה בו גם מידה לא-מבוטלת של זילות זכר השואה. אם, לצד טקסים פטריוטיים פעם בשנה, זה כל מה שיש לציבוריות הממלכתית להציע לזכר מי שהיא תובעת את מונופול השימור הממלכתי של זכרו, אזי אבוי לזיכרון קיבוצי שכזה.

טענת ה"רגישות"? פטרנליסטית

בהקשר זה, מועלית בדרך-כלל הטענה בדבר הצורך בהתחשבות ציבורית ברגישותם של ניצולי השואה. זוהי אכן טענה כבדת-משקל, שאין לנפנפה כלאחר יד. אלא שמותר להעלות גם בעניין זה מספר תהיות. ראשית, דומה כי הגיע הזמן להפסיק סוף-סוף את ההתייחסות לניצולי השואה כאל גוש מונוליטי בבחינת קטיגוריה בעלת רגישות אחידה ורצון כללי. טענת הרגישות, המושמעת לעתים קרובות בשם הניצולים, לאו דווקא מפיהם, מצטיירת לא אחת כפטרנליסטית, ובאופן פרדוקסלי, כהמשך היהירות האטומה שאפיינה במשך עשרות שנים את יחסה של הציבוריות הישראלית רובה ככולה לניצולי השואה.
שכן – שנית – דווקא החברה הישראלית הצטיינה במשך רוב שנותיה בהיעדר-רגישות בוטה להוויית חייהם ורגשותיהם של הניצולים. היא זו שראתה בהם גילום מובהק של "הגלותיות"; היא זו שהתייחסה אליהם כאל "אבק אדם"; היא זו שהצליחה, כבר בשנותיה הראשונות, לדמות אותם ל"צאן המובל לטבח" ולבטא בכך, מניה וביה, את הפן האידיאולוגי שבו היו חדורות התמודדויותיה עם זוועת ההשמדה. ואין כל תימה בכך. שהרי, מה כבר אפשר היה לצפות מחברה שהיתה מונעת בהתכוונויותיה הממלכתיות על-ידי אידיאולוגיית "היהודי החדש" וראתה, לפיכך, בשואה ובניצוליה היהודים את ההוכחה הניצחת לצדקת סיסמאותיה הממלכתיות בדבר "שלילת הגלות"?
האידיאולוגיה הישראלית השתמשה מלכתחילה בשואה כבארגומנט. הניצולים שימשו אותה כ"הוכחה" לדבר-מה לאומי-כללי. היא לא הצטיינה מעולם ברגישות יתירה לניצולי השואה עצמם. מן הראוי איפוא שאלה המעלים ברוב פאתוס את טענת הרגישות, ישאלו עצמם, באיזו מידה ממשיכים דווקא הם ומשמרים קו אידיאולוגי, שאינו דואג בהכרח לרגשות הניצולים, אלא שב ומבקש לקיים איזה "טוהר" ציבורי של הזיכרון, שלא היה קיים כאן מעולם.

תחליף עלוב לזיכרון ממשי של הזוועה ההיסטורית

ההשגות המועלות כאן לא נועדו לטעון בעד או נגד ביצוע יצירותיו של ואגנר בישראל. הסוגיה צופנת בחובה, כאמור, רמות התייחסות שונות ונבדלות. אך תהיה אשר תהיה לבסוף ההכרעה בעניין זה, דבר אחד ברור: כל עוד ינומק האיסור לבצע את היצירות ב"רגישות" ציבורית-ממלכתית כלפי מי שמעולם לא זכו לרגישות יתירה על-ידי הציבוריות הממלכתית; כל עוד יתברר כי האיסור אינו אלא תחליף עלוב לזיכרון ממשי של הזוועה ההיסטורית, זיכרון שעוות זה כבר כתוצאה מאינסטרומנטליזציה ממלכתית מתמשכת של אותו זיכרון עצמו – לא תהיה התביעה להמשיך ולקיים את האיסור (ואפילו תועלה על-ידי מי מבין הניצולים עצמם) אלא עוד טפח במסכת הארוכה של אידיאולוגיזציית זכר השואה בישראל.

ד"ר משה צוקרמן משמש כראש המכון להיסטוריה גרמנית באוניברסיטת תל-אביב