אהבה אסורה

יש ספרים שמציבים לקוראים שלהם דרישה מוקדמת: כדי למצות את העונג שמזמן "כמו אבלאר, כמו אלואיז" של אברהם הפנר ("הספריה החדשה"), כדאי לדעת כמה דברים על הנפשות הפועלות שמופיעות בכותרת. הדרך הארוכה והנכונה היא להתוודע אל זוג האוהבים מן המאה ה-12 באמצעות המכתבים שלהם, שראו אור בעברית בתרגומה של שולמית שחר. הפנר, סופר חכם שאוהב לברוא מבוכים וגם להיות מורה נבוכים, מבליע את הספר הזה אל תוך העלילה.
אבל יש גם דרך קצרה אם כי וולגרית: אבלאר (1079-1142) היה פילוסוף ותיאולוג חשוב וגם משורר לא רע ומורה מזהיר. אלואיז (1098-1164) היתה עלמה מבריקה ויתומה, בערך בת 15 כשסיפורנו מתחיל. היא גדלה בבית של הדוד שלה, שהחליט להעניק לה השכלה מסודרת. ילדות לא הלכו לבתי ספר במאה ה-12, ולכן התמנה אבלאר למורה פרטי לאלואיז. אם תשימו לב להבדלים בתאריכי הלידה שלהם תראו שהוא היה מבוגר ממנה ב-19 שנה, מה שלא הפריע להם להתאהב. ועכשיו הכינו את הממחטות: היא הרתה לו ונסעה להסתתר בברטאן מחמת הבושה. מה עלה בגורל הבן שנולד להם לא ידוע, אבל ההמשך קשה מאוד. הם נישאו, אבל הסקנדל הגיע לידיעת הדוד שהיה ממונה על כנסיית נוטרדאם בפריז, לא פחות. הדוד שכר כמה בריונים שפיתו את אבלאר להפגש עימם. הבריונים סירסו אותו. את אלואיז שלחו למנזר. הם לא התראו שוב, כיוון שגם אבלאר כפה על עצמו חיי נזירות, אבל הם התכתבו – והאיגרות שלהם הן מפסגות היצירה של "הרנסנס הקטן", שזה שמה של התקופה בפי היסטוריונים בני ימינו.
שניהם עשו חיל במנזריהם. אלואיז טיפסה בסולם הדרגות והיתה לאם מנזר וכך גם אבלאר. הוא מת יותר מעשרים שנה לפניה, וכשהיא מתה, ביקשה להיקבר בתוך הקבר שלו, ורצונה נעשה.

מי מתאהב במי?

דרך סיפור האהבה הטרגי של אבלאר ושל אלואיז אפשר להתוודע לגבולות הרוח של הזמן ההוא, וכך בדיוק מתייחס פרופסור יוסף יונה, גיבורו של "כמו אבלאר, כמו אלואיז", לעלילה סוחטת הדמעות. הוא משתמש בה ככלי דידקטי רב עוצמה, אבל הוא לא לוקח בחשבון אפשרות, שתלמידה אחת שלו תיקח תא הסיפור קצת יותר מדי ברצינות.
"כמו אבלאר, כמו אלואיז" בנוי משלושה חלקים בלתי שווים. הראשון הוא סיפור קצר על מרצה לא ממש קונבציונלי, שמחליט ללמד בית ספר תיכון בעייתי משהו. החלק השני הוא נובלה ארוכה, שבמרכזה עומד אותו מרצה ותלמידה אחת שלו מימי התיכון שפתאום מופיעה באוניברסיטה. הם הפכים גמורים: מרים נאמטי מגיעה מבית פרסי, מסורתי-שס"ניקי, והדוד שלה דואג לנוכחות קבועה של המשפחה באוניברסיטה, כדי שיראו שהיא מתנהגת יפה. יוסף יונה הוא אשכנזי מזדקן, רווק שאין לו תירוץ מספק לרווקותו, אבל בעולמנו כבר לא צריך לתרץ כלום.
מי מתאהב במי? מחמת אימפוטנציה נפשית, הפרופסור לא מודה אלא במקצת, בריגוש זעיר שמעבירה בו הסטודנטית שלו. היא מתחילה לשלוח לו מכתבים ארוכים, שתשוקה גולמית ורכילות מימי הרנסנס הקטן מתערבבים בהם נורא יפה. בכלל, הפנר יוצר כאן כמה "שפות", שמבחינות בין הגיבורים שלו בחדות מרשימה. הפרופסור, שמעל לכל מאמין במלים, נסחף למערבולת הלשונית של הסטודנטית, אבל הרוח הרעה של ימינו לא מאפשרת סוף טוב, אלא אם כן אנחנו מוכנים להאמין במלאכים. עוד אפשר לעשות את זה מדי פעם, בתנאי שמדובר בספר מדהים, ו"כמו אבלאר, כמו אלואיז" ישכנע את אחרון הציניקנים ש"גור של מלאכים", הסיפור שחותם את שלושת חלקי הספר, הוא "ריאליסטי" בדיוק כמו הסיפור הפותח.

ראוי לאהבה

לאברהם הפנר יש קהל קוראים נאמן שמלווה אותו מאז "המחברות של יוחנן שלאכט" ועד לספר הזה. לטעמי, הקהל קטן מדי. הפנר ראוי להרבה יותר אהבה – להבדיל מהערכה ביקורתית – מכפי שהספרים שלו מקבלים. האשמה, אם יש כזאת, אינה שלו כי אם שלנו, של הרגלי הקריאה העצלניים שלנו, של הנכונות שלנו לצרוך סיפורת בנאלית, דייסתית, שמאכילים אותנו בכפית. אנחנו אוהבים סיפורים עם התחלה ברורה, אמצע וסוף מנחם, ובלי סטיות מן העלילה, בבקשה.
הפנר הוא אמן גדול של דרכים לא סלולות. הוא אוהב ללכת לאיבוד. הוא אוהב להציג בפנינו, בכנות וגם בקריצה, את צד התפר של הפרוזה שלו, את הבסיס הרעיוני עליו היא מונחת ומכוחו היא צומחת. הוא מורה טוטאלי, גם כשהוא כותב סיפור. וכמו הגיבור שלו, הוא מורה תובעני. הוא מבקש שנחשוב. מהו מעמדו של העונש בעולם שלא מאמין באלוהים וכפועל יוצא מזה, גם לא בחטאים? מהו מעמדו של המקרה בספרות, ועד כמה אנחנו מונים להרחיק לכת כדי להשתכנע בקיומו? כיצד מיתרגמים הבריונים של הדוד של אלואיז לאוטובוס מתפוצץ בן ימינו? האם גם אהבות אינן אלא מראות מעוותות של אהבות קודמות, כמו שכל הספרים בתולדות התרבות הם ילדיהם של ספרים קודמים שקראנו? איך נשמעת השפה בפי גור של מלאך?
"כמו אבלאר, כמו אלואיז" הוא מעשה מרכבה כמעט בלתי אפשרי: הנשגב והבנאלי, הפוליטי והסנטימנטלי, הריאלי וההיפר-פנטסטי נחים בתוכו בשלווה, עמוד בצד עמוד, מבלי לגרוע לרגע מן הכורח להמשיך לקרוא, פשוט כדי לדעת מה קורה הלאה. אחרי כל המבחנים המסובכים שהספר הזה ויוצרו עומדים בהם בגבורה, אפילו המתח העלילתי מדהים בחיוניות שלו. זהו מן הספרים שבתום הקריאה שלהם פשוט מתחשק לומר לסופר, בקול רם, "תודה רבה על המתנה המפתיעה הזאת ואנא, שב לכתוב עוד אחת".