לך תחוב את ראשך באחורי חזיר

הרחק הרחק, בשוליים המרוחקים, הבלתי אופנתיים בעליל, בקצה זרוע ספיראלית של גלקאסיה נידחת, יש שמש צהובה ועצובה למראה. את השמש הזו מקיף במרחק של 29 מיליון מייל בערך כוכב קטן בצבע ירוק-כחול ומיותר למדי. אותו עולם מלא בצרות, מוכה מחלות, שטוף רוע, טמטום ובעיקר יהירות עצמית. צאצאי הקופים החיים בו פרימטיביים כל כך, עד שהם עדיין חושבים שטלפון סלולרי זה רעיון אדיר.
אבל בכל זאת, גם על גבי אותה אדמה משעממת להחריד, הסתובבו מעת לעת כמה דמויות יוצאות דופן, ששוות אזכור קצרצר ברשומות תולדות היקום, אם אי פעם יימצא נודניק טרחן מספיק שיישב לכתוב אותן. באותה אנציקלופדיה עתידית, יצויין יום האתמול כיום שבו איבד אותו כוכב עלוב, את אחד האנשים המוכשרים, המצחיקים, והנבונים שחיו בו.

להזדהות עם אנדרואיד פרנואיד

האמת היא שאני לא זוכר באיזו הזדמנות נתחב לידי העותק הראשון של מדריך הטרמפיסט לגלקסיה. אבל הרגע הזה הוא בוודאי אחד החשובים בחיי. שנות נעורי ובגרותי צרובות בזכרונות ממנו. ברגעים קשים – הוא עודד אותי. ברגעים טובים – הוא דיכא אותי. בימים משעממים – קראתי אותו בפעם ה- 23. בימים עמוסים ומלאי עניין – קניתי עוד עותק, שיהיה לימים הקשים.
לעתים היה נדמה שדאגלס אדמס פיצל את האישיות שלי לדמויות שונות. וכך, יכולתי להזדהות באופן מוחלט עם האנדרואיד הפרנואיד מרווין, הדמות הספרותית היחידה שגרמה לייסורי איוב להישמע כבילוי בפארק שעשועים, בהשוואה לכאב חד בדיודות בצד השמאלי. לחלום להידמות למבקר העולמות פורד, האיש עם הג'וב הכי טוב בעולם (אם מוציאים מהכלל את תפקיד השר לפיתוח אזורי, שטרם היה קיים בעת כתיבת הספר), ההערצה העיוורת לארתור, האיש ששאיפתו הגדולה ביותר היתה להכין סנדויצ'ים. ההתבטלות בפני זאפוד (והאפשרות לגנוב ממנו ניק - שם כינוי - מגניב לפורומים), האיש שהיה יכול ללמד גם את מקיאווילי תעלול או שניים בהלכות השלטון העולמי.

פעם חשבתי שאני יודע, היום כבר לא

אבל מעל לכל – מעל ומתחת להומור – אני חושב שאדמס פשוט עזר לי להבין טוב יותר את העולם האבסורדי שאנחנו חיים בו. עולם שהאנשים החיים בו מבקשים משמעות לחיים שלהם, שתבטל את הרגשת העליבות, הפתטיות והבדידות. אותו עולם שעתיד להיהרס ולהביא לקיצן של כל התשוקות הללו – בשל הצורך הפרוזאי בהקמת כביש אינטרגלקטי חדש.
אז מה זה אומר? פעם חשבתי שאני יודע, היום כבר לא. אבל בכל זאת, אני עדיין חושב שהכרך המאגד יחדיו את חמשת חלקי המדריך, הוא עדיין המתנה הטובה ביותר שאפשר להעניק לנער מתבגר. שכן, באופן אבסורדי למדי, זה אכן המדריך הטוב ביותר שאני מכיר לחיים.
דאגלס אדמס לא היה סופר אלמוני. אזכור שמו בחוגים הנכונים (פקולטות לפיסיקה ופילוסופיה באוניברסיטאות, הוסטלים בצ'יינה טאון בסן פרנסיסקו, רחבת המשביר לצרכן ברעננה), היה סכין מצויינת לשבירת קרח במפגשים חברתיים נבוכים. אחרי ככלות הכל, רבים מהמעריצים הם מי שכונו אז בשנות השמונים "גיקים", ואלו מעולם לא הצטיינו בפופולריות חברתית מוגזמת.

תרבות דיגטלית

אבל בעבור אותו קומץ שקרא והבין את המדריך, ה"טרילוגיה בחמישה ספרים", כפי שהגדיר אותה אדמס, היתה התנ"ך. אנחנו, שקראנו כל אחד מהספרים, גם בתרגום המשובח בעברית וגם במקור האנגלי, ששמענו את התסריטים המקוריים מהבי.בי.סי, שידענו לצטט פרקים שלמים (תענו מהר: מי אמר למי: "לך תחוב את ראשך באחורי חזיר"?), שבילינו לילות ארוכים בוויכוחים סביב השאלה איזה ספר טוב יותר (ואני גורס: המסעדה שבסוף היקום), שהצלחנו לצלוח אפילו את הספרים האניגמטיים מסידרת דרק ג'נטלי, שקראנו את המילון שהוציא אדמס, את הספר שכתב בעקבות מסעו אחרי חיות נכחדות, ששיחקנו במשחק המחשב המופלא "סטארשיפ טיטאניק", שגלשנו באתר האינטרנט הנפלא h2g2 – אנחנו היינו אז, ביום שבו התגלגל לידנו העותק של המדריך, העתיד של אותו כוכב עלוב, "העתיד", כפי שאוהבים לומר ראשי ממשלות, שהדבר האחרון שמעניין אותם זה מה שאנחנו רוצים.
אבל עכשיו אנחנו ההווה. על כתפינו מוטלת המשימה להפוך את הכוכב הזניח שצוין לעיל, לקצת יותר נסבל, כדי שנקבל עוד כמה שורות במדריך הבא. דאגלס אדמס עצמו בחר לעשות את זה דרך האינטרנט. השנים האחרונות שלו הוקדשו כולן לטיפוח מפעלותיו הדיגיטליים, ולהרצאות על תרבות טכנולוגית (ולסרט שמבוסס על המדריך, שכנראה כבר לא ייעשה לעולם).
העולם שאדמס ניסה לבנות היה שיוויוני. צנוע, הדוניסטי במידה מסויימת – אבל בעיקר, עולם שבו לוקחים ברצינות את הדברים הפחות חשובים בחיים (כוס בירה, שכיבה על הדשא, דיונים תיאולוגים עם נזירים ורודים), ומתייחסים בבוז ובזלזול לדברים עמוקים באמת, כמו דת, מדינה, והחיים עצמם. האם הוא צדק? האם הרשת היא המקום שבו לא יהיו יותר חנויות נעליים? או שאולי כולנו נמות מוירוס שמתפשט דרך מקלדות לא נקיות? ימים יגידו, ומישהו, כבר בטח יכתוב על זה ספר.

קישור לכתבתה של אריאנה מלמד על דאגלס אדמס - תחת "כתבות נוספות"