טחנות קמח בנחל ציפורי
אני לא בטוח שסיפורי הזימה המשעשעים אודות בת הטוחן, נכונים לגבי טחנות הקמח בארץ. בתי הטחנה היו קטנים מלהכיל את הווי הגרנות בלילות הקיץ
| על טחנות הקמח |  | איך מגיעים | | טריוויה | | |
הסיפור של טחנות הקמח הוא אחד הציוריים והאנושיים, והכי משעשעים. סוף עונה חקלאית, כולם היו עסוקים בעונה הבוערת בקציר, בדייש, בזרייה ובניפוי, ועתה, כולם מצטרפים לשיירות של נושאי שקים וחמורים, פרדים, מריצות וכו' ושעושות דרכן לנקודה אחת, לטחנה. על כל שניים או שלושה זוגות אבני הריחיים, שמופעלות בכוח אדם, בהמה, מים, או רוח, צובאים עשרות בעלי שקים, ומדרך הטבע בהמתנה הארוכה, כמו בתורים הממשלתיים, נוצר הווי מופלא וצבעוני.
כל מי שרוצה לדעת איך נראה השלב החברתי של הלחם שלנו בשלב טרום-אפייתי יתכבד וייצא אל טחנות הקמח הקטנות בכפרי הגליל ויבין מהו הממד החברתי של הקמח. לטחנותינו יש הילה של ראשוניות. מקובל לחשוב שעד תקופת שלטונה של רומי הרשעה בארצנו היו טוחנים בריחיים של יד ואת רוב הכשרונות הטכנולוגיים הפנו לטובת הפקת שמן מן הזית.
מהתקופה הרומית ואילך, כך אומרים, למדו לטחון את גרגרי התבואה בריחיים, שהונעו בכוח המים הזורמים. המחשבה שדווקא ישראל, שהיא לא ממש מדינת מים אמיתית, היתה בית היוצר לתופעה, מעוררת קצת חשד. אבל מה שמסייע להתגבר על החשד הן מאות טחנות הקמח (כולן הרוסות היום או נטושות) שפזורות ברחבי הארץ, ממקורות הדן בצפון ועד לעין-גדי שבדרום. כולן בנויות בצמוד למקור מים זורמים או לאמת-מים, שהוליכה מי מעיינות ונחלים אל ארובות המפל של הטחנות האלה. בחלק נכבד מן הטחנות נמצאו שרידי חרסים, שמעידים על כך שאכן יש אמת בטענה שטחנות הקמח הנטושות הן עתיקות אמיתיות.
באפיקו של נחל ציפורי, הוא וואדי אלמלכי, יש שתי טחנות מופלאות. שתיהן ניזונו ממימיו השופעים של עין יבקע, הוא ראס א-נבע (ראש העין), באמצעות אמת-מים שנבנתה מבריכת האבן האוגרת את מי המעיין. הקרובה יותר למעיין היא טחנת הנזירים, טאחונת א-רובאן, שנראית כארמון אירופי נטוש ועתיק ובכלל לא כטחנת קמח עם ארובה הטחנה הקלאסית של הארץ.
הנזיר הכרמליתי ז'אן בטיסטה מפרסקטי מן הכרמל, קנה בשנת 1825 את זכויות השימוש במקום. הוא שיפץ את הבריכה העתיקה של עין יבקע, הקים את אמת-המים והוליכה אל המבנה הדו-קומתי של הטחנה, שאף אותה הוא הקים. בכל קומה נקבעו שני זוגות של ריחיים. את הטחנה היו מחכירים לכל המרבה במחיר, ובדרך-כלל מי שהירבה היתה משפחה משפרעם, שהרוויחה לא רע מטחינת תבואותיהם של כל כפריי האזור. כספי ההחכרה נועדו לשיקום המנזרים הכרמליתיים על הר הכרמל, בסטלה מאריס ובמוחרקה.
הטחנה הזו ירדה מגדולתה אחרי מהומות הדמים של 1929-1928. אחרי כן הוקמו טחנות קמח ממונעות בשפרעם ובאבטין, שהיו מכת המוות האמיתית לטחנת הנזירים. היא שבתה, מכונותיה פורקו וסולקו, גג הרעפים שלה החל להתפורר, ואת חדריה הפכו קודם לדיר חזירים ואחר כך לדיר עזים. היום היא עומדת נטושה ועזובה, דחוקה אל מדרון ההר, מאחורי גשר האבן המקושת הנטוי על פני זרימתו העכורה של נחל ציפורי.
בימים שהמים הניעו את גלגלי הטחנה ונפלטו מקומתה התחתונה, היו שוב נאספים באמת-מים כדי להניע במורד הנחל מערכת טחינה נוספת וטחנות עליל. שמן, על שום גבעת עליל, שהיא ראס עלי, השלוחה כאצבע מתוך דופן הנחל אל עבר אפיקו, וגורמת לנחל ליצור סביבה נפתול אמיתי הנקרא בלשון יודעי חן מיאנדר. באוכף המחבר את גבעת עליל עם הגבעה שעליה בנויה נופית, בנויות שתי טחנות הקמח העתיקות. שמן המפואר (עליל) נשאב כמובן מהמקור, טאחונת ראס עלי. שמן הנוסף הוא א-טאחונה אלמרפועה, כלומר הטחנה הגבוהה.
הטחנות לא עבדו לעיני עדים, כנראה כבר כמה מאות שנים, ואין לדעת בכלל מתי הוקמו וממתי שבתו, אבל הן יפות. טחנות תאומות אלה הן מטיפוס טחנת הארובה, שדרכה נופלים המים ומפעילים את מנגנון הטחינה. הן נבנו כך שעודפי מים מטחנה אחת נפלו ונכנסו אל ארובת הטחנה התחתונה. מעין אשד טחנות. הארובה כאן היא הגבוהה בארץ, והרי לנו עוד נקודה בשלל נקודות הזכות של המקום הרומנטי הזה.
ברכב חזק אפשר לנסוע לאורך אפיקו של נחל ציפורי עד טחנות עליל. המרחק מכאן, ברגל, לטחנת הנזירים הוא כקילומטר על דרך עפר סלולה, המסומנת בסימון כחול. ברכב שטח אפשר לעבור לכל אורכו של הנחל. הכניסה היא אל דרך עפר היורדת אל האפיק מכביש מס' 70, בין הקילומטר ה-49 וה-50, כ-50 מטרים לפני גשר הכביש על הנחל. הדרך באפיק מסומנת בצבע כחול.
אם כבר הגעתם, עוד בסביבה: אלוני אבא ובית-לחם הגלילית הן מושבות גרמניות עתיקות, מהמאה ה-19, עם בתים משופצים. סוכריה; מעיינות יפתחאל, באפיק נחל יפתחאל, יובל של נחל ציפורי; נצרת העתיקה; המצודה הערבית העתיקה בשפרעם.
יריד הקמח מגלה סימנים של התעוררות כבר בשלב הקציר והדיש, שאלה פעולות חברתיות, המוניות וסואנות למדי, וממילא סיפורי תזנונים כאלה של רות המואביה ובועז מבית-לחם, ההורים המייסדים של בית המלוכה המשיחי שלנו, בית דוד, היו בוודאי סיפורים שחזרו על עצמם בכל עונת קציר חיטים.
אחר-כך, משנאלמו האלומות והובלו אל הגרנות, ומשם הובלו שקי הגרעינים אל הטחנות, נולדו המפגשים החיים של שכנים ושל רחוקים, של גברים ונשים בכל הגילים. הצווחות והרעש, המשא-והמתן על מחירים ועל טיב סחורות שהיו מובאות ליריד הזה, שירה של בטלנים ונדנודים של קבצנים ומתרימי צדקה למיניהם, היו תמונות הצבע והצליל של חצר הטחנה.
נעימות הרקע להצגת החיים הזו היו קולות השקשוק והחריקה האינסופיים של אבני הריחיים, של צירי הכנפיים אם היא באירופה, של הגלגלים המכונפים הסובבים מחבטת המים, של קריאות נהגי הבהמות ונעירות החמורים. הכל היה רועש ומתזז בשמחה של הנה הנה, נפגשים על הקמח, שהוא נותן החיים שלנו. כל סיפורי הזימה המשעשעים אודות בת הטוחן, שדעתה נתבלעה מן הסתם פעם או פעמיים בשנה, כאשר כל בחורי הפלך שחרו לפתח ביתה, שואבים בוודאי את השראתם מן ההווי הזה של טחנות הקמח.
אני בכלל לא בטוח שהתמונה האירופית הזו נכונה לגבי מה שהתרחש בטחנות הקמח של ארצנו. נראה לי דווקא שמה שהתרחש בגרנות בלילות הקיץ לא הצליח מעולם לעבור אל תוך בתי הטחנה, שהיו קטנים ופונקציונליים מאוד. סיפורי הצבע והקולות האלה מתאימים לבית-הבד ולעונת המסיק. אלו הן במות החזיון הזה. אם בכל זאת אירעו מקרים חברתיים או רומנטיים בטחנות קמחנו, כי אז וודאי שטוב, אלא שאין בידי עדות תומכת לכך.
לפנייה לכתב/ת 
