מסיבת תה

"אין בחייו של אדם שעות רבות שהן נעימות כמו שעת התה האנגלית", כתב הסופר הנרי ג'יימס, והוא ידע על מה הוא מדבר. בחייו, במאה התשע עשרה, שעת התה היתה טקס יומי קבוע של המעמדות העליונים בבריטניה הגדולה.

את הפטנט ייבאו מהודו. הבריטים התחילו לשתות תה בכמויות מסחריות רק אחרי שתקעו יתד בהודו, ומשם גם הביאו את הנוהג לשתות עם חלב, בניגוד למה שמקובל באומות תה אחרות. הרוסים שותים מצלוחיות עם קוביית סוכר בתוך הפה, הסינים שותים ירוק בלי סוכר והטיבטים מערבבים תה כהה עם חמאת יאק ומלח. והאנגלים, כדרכם, תפרו טקס שלם סביב קנקן עם זרבובית.

שעת התה, חמש אחרי הצהריים, כשזהרורי החמה רכים ומלבבים, היא שעה מצויינת לאירוח של שש עד שמונה חברות. נעשה את זה כמו שצריך ונקפיד גם על האסתטיקה ולא נזמין בנים. מצד שני גם לא נספור קלוריות.

לטקס שלבים קבועים: תה וסנדביצ'ים זעירים מוגשים קודם. אחר כך – סקונס (scones) שנאפו זה עתה, וריחם החמים ממלא את הבית. לסקונס המתוקים מתלווה תמיד ריבת תותים, שמנת מתוקה מוקצפת למחצה, מה שקרוי clotted cream, אבל אנחנו נגיש עם קרם פרש שיש לקנות במרכולים, כי השמנת המתוקה המקומית פשוט לא מכילה די אחוזי שומן כדי להפוך לדבר האנגלי הנכון.

בסוף מגישים מתוקים קטנטנים או עוגה. נוותר על האפייה ונייצר טראפלס משוקולד לבן ושוקולד מריר, לתפארת האימפריה. ונשתה קוקטייל שמפניה קטן.

כיוון שזה טקס, האוכל לבדו לא עושה את האווירה. צריך כלים נאים: קנקן תה הדור, חלבון וסוכרון, מפיות יפות – רצוי מבד, והכי יפה: צחורות ומעומלנות. גם בגלל זה לא נזמין בנים, כי רק בעוד חמישים אלף שנות אבולוציה הללו יתחילו להעריך את ההשקעה.