"שהמשפחות ימשיכו להתפלל לנס, אצלי הוא קרה"

"אני מבקשת מהמשפחות שימשיכו להתפלל לנס, אצלי הוא קרה בסוף". כך אומרת היום (ו') איריס פרנקו, כשדמעות בעיניה, כמעט שנתיים לאחר האסון שפקד את משפחתה בטורקיה, לאחר שנקלעו שם לרעידת האדמה הגדולה בשנת 1999.
בתה של איריס, שירן, חולצה מתוך ההריסות כארבעה ימים אחרי רעידת האדמה, שגרמה למותם של עשרות אלפי בני אדם. סבה וסבתה של שירן, אביה ואחיה נספו באסון. מהמשפחה הגדולה נותרו רק האם והבת.
האסון הכבד באולמי ורסאי בירושלים מעורר שוב את הזכרונות הקשים אצל איריס, ששמעה על האסון רק הבוקר. אמש שבה אף היא מאירוע משפחתי באחד מאולמות השמחה באזור הקריות ומיהרה ללכת לישון.
"חזרנו אתמול מהאירוע וכשהדלקתי את הטלוויזיה התחלתי לצעוק שזה בדיוק כמו שהיה בטורקיה", אומרת רחל בן סימון, אמה של איריס. "התפללתי שאיריס לא רואה טלוויזיה כדי שלפחות תוכל לעבור את הלילה בשקט".
מראות האסון מחיים את האסון עבור האם והבת. "קשה לי, הכל חוזר אלי", אומרת שירן. "גם לי קשה להתמודד עם הזוועות אך אני חלק מהמדינה הזו ולכן קשה לי לראות וקשה לי לא לראות", אומרת איריס.
שתיהן חולקות שבחים רבים ליחידות ההצלה של פיקוד העורף העובדות במקום ואומרות כי מדובר באנשים העובדים ללא הפסקה וללא שינה. "המשפחות צריכות לסמוך על היחידה הזאת, עברו רק כמה שעות מאז האסון ותאמינו לי עוד הכל אפשרי, יכול להיות שעוד יהיו ניצולים רבים", אומרת איריס.
"אני מבינה ללב המשפחות, ההמתנה הזאת וחוסר הידיעה הורגת. לפעמים אתה כבר אומר לעצמך, בין תקווה לייאוש, עדיף שאני אדע שהיקר לי מכל מת. התחושה הזו של חוסר הוודאות היא פשוט מוות בחיים", אומרת רחל, אמה של איריס סבתה של שירן.