אמנית המשפחות

קריאתו של ספר הסיפורים החדש של נטליה גינצבורג, אורכת לפחות פי שניים ממה שהייתם מצפים. אפילו קוראת מיומנת שכמותי מצאה את עצמה נשאבת פנימה אל תוך הדפים העמוסים, רצופי הדיאלוגים והפרטים, שנכרכים סביב הקורא, אך גם מאפשרים את גילוי החסד הטמון בהם. גינצבורג, לשעבר לוי, שנפטרה בתחילת שנות ה- 90, היא אחת מהסופרות האיטלקיות החשובות בדורה. בדומה לספריה הקודמים שתורגמו לעברית, כמו "העיר והבית" "קולות הערב" ועוד, גם ארבעת הרומנים הקצרים הכרוכים יחד ב"ולנטינו", חוזרים לחומרים ולדמויות שגינצבורג עוסקת בהם בעקביות בכל יצירותיה.
גם כאן תמצאו את הנשים הפסיביות, הממתינות, את הגברים הילדותיים, הנשיים, ההתאבדותיים, את המשפחות הזעיר בורגניות הנאבקות בעוני וביומרות חברתיות ואת הבן המוצלח, כמו מיקלה ב"מיקלה שלי", שלכולם היו ציפיות גדולות ממנו. הבן המוצלח ב"ולנטינו" הוא ולנטינו עצמו, שכולם ציפו ממנו להיות רופא, להיות איש גדול, למצוא תרופה למחלות ממאירות, אבל ההדוניזם שלו וההומוסקסואליות המרומזת, מביאים להרס משפחתה של קתרינה, המספרת של הסיפור הראשון בקובץ. בסיפור השני, "מזל קשת", הגורם להידרדרותה של המשפחה נעוץ ביומרנותה האמנותית והאינטלקטואלית של האם. גם "משפחה" ו"בורגנות", שני הסיפורים היפים ביותר בקובץ, מתווים ביד בטוחה, באותה כתיבה ספק לקונית ספק מלגלגת של גינצבורג, את התפוררות התא המשפחתי, שבגידות, מחלות ומוות משאירות אותו חלול וריק.
גינצבורג, שסירבה בתחילת דרכה לכל סוג של כתיבה אוטוביוגרפית, משום שראתה בה ז'אנר נשי בלבד, הצליחה לשכלל ולזקק את זכרונות ילדותה ומשפחתה שלה בטורינו, ולחלוק אותם עם המשפחות שבספריה. גינצבורג היא אמנית המשפחות, לא משפחות איטלקיות רועשות כמו של טוני סופרנו, ולא מכובדות וקטלניות כמו משפחת קורלאונה, אלא משפחות אמיתיות כל כך, שזה כואב, מעיק ומצחיק בו זמנית. הפרטים על חייה של גינצבורג, מספקים אף הם מפתחות קטנים ליצירתה. משפחתה המעורבת פוליטית והאנטי פאשיסטית של גינצבורג, כמו גם מוצאה החצי-יהודי ועינויו למוות של בעלה הראשון על ידי הגסטאפו, תרמו רבות לכך שכתיבתה פוליטית תמיד. בין אם זו הפוליטיקה של תקופת המלחמה, שבאה לידי ביטוי ב"לקסיקון משפחתי", ובין אם זו הפוליטיקה של הפרט עצמו.
כמו בת ארצה, אלזה מורנטה, המלחמות שגינצבורג כותבת עליהן הן המלחמות שמתחילות בבית, שהולדתן היא הצפייה והייאוש. גינצבורג, שנחשבת בארצה שלה לסופרת חשובה יותר ממורנטה, היתה הלקטורית שקיבלה לידיה את כתב העת של "כזב וכישוף", ספרה הראשון של מורנטה, שכמוה, היתה אף היא יהודיה למחצה. למרות העיסוק הפוליטי השונה, בולטים מאוד ההבדלים בין שתי היוצרות האיטלקיות המרשימות הללו. מורנטה האפית דרמטית תמיד, בעוד שגינצבורג מתווה עלילות קטנות ולאקוניות. למורנטה אורך נשימה מרשים, בעוד שגינצבורג כתבה למעשה רק רומן ארוך אחד, והשאר הם אסופות מכתבים כמו "מיקלה שלי", או רומנים קצרים כמו "ולנטינו". "ולנטינו" אינו הטוב שבספריה של גינצבורג, וחסרה בו אותה נימה סרקסטית מספריה הקודמים, שהזכירה שאולי כל המשפחות האומללות, אומללות על פי דרכן. אלא שלפעמים צריך לעשות מה שסבתא שלי תמיד אומרת, כששואלים אותה למה היא צוחקת: "מה אתם מעדיפים, שאני אבכה?". לפעמים גם לבכות זה טוב.

ולנטינו", נטליה גינצבורג. הוצאת הקיבוץ המאוחד, הספריה החדשה. מאיטלקית: מירון רפפורט, 224 עמ'