ארץ הפלאות שבלב המדבר

כששככו מעט ענני האבק ניצבה מולנו, לבושה כביום היוולדה, אחת המארחות של "בלק רוק סיטי". היא סיפרה לנו, שלצורך העניין שמה ליסה. הבלונד הגולש שלה נצץ על רקע המדבר והסגיר מיד את העובדה שמדובר בלא יותר מפאה מושקעת. ליסה שמחה לשמוע שעשינו את כל הדרך מישראל ומיהרה להבטיח: "אתם תיהנו מכל רגע בארץ הפלאות הזו".
קשה לדחוק לתוך כתבה קצרה את פסטיבל "ברנינג-מן" (Burning Man - האיש הבוער). כל ניסיון כזה יחטא למציאות ויעשה עוול לעושר ולרבגוניות שהפסטיבל הזה מציע. הנה. עכשיו למשל, בעודי מתלבט מה חשוב לספר, חולף על פני במהירות גמד בגלימה ורודה, הרכוב על קורקינט ממונע. קורקינטים ממונעים הם להיט פה. ולמען האמת, גם די שימושיים.
כ-30 אלף איש הקימו במדבר בנוואדה את העיר הזמנית "בלאק רוק סיטי", וניהלו בין ה-27 באוגוסט ל-3 בספטמבר (היום) חיים יצירתיים ואלטרנטיביים לכל מה שחברת ההמונים המסחרית של שנות האלפיים מציעה.

רק קרח וקפה

למרות שהפלורליזם, הפתיחות והחופש הם סם הקיום של הכל כאן, ישנם כמה חוקי יסוד החלים על כל אנשי הקהילה הזמנית הזו. ראשית, חובה על כולם להשתתף ולקחת חלק בחוויה. צופים מן הצד, עוברי-אורח, ועיתונאים שרוצים להישאר לא מעורבים אינם רצויים. כלל שני הוא, שאסור לסחור כאן. קרח וקפה הם הדברים היחידים הנמכרים על-ידי המארגנים, כשההכנסות מהם נתרמות לילדי העיירה הסמוכה. כל שאר הדברים הם עניין למשא ומתן ולתן-וקח. "לא להשאיר עקבות" הוא החוק החביב על כל הירוקים ו'שומרי-הכדור' הרבים שנמצאים כאן. למען האמת, זה עניין מאוד לא פשוט להביא למדבר ציוד לינה, מזון, סרטי צילום והרבה קישוטים ובסוף השבוע לא להשאיר עקבות. גלגלים נוספים, כמו אופניים, קורקינטים או כל רכב אחר שיד הדמיון יכולה להמציא, הם אמנם לא חובה כחוק אבל הם הכרח בלעדיו קשה מאד להסתדר במרחב העצום שבו מתקיים הפסטיבל. אבל הכלל החשוב מכולם בשמש הקופחת של צהרי היום הוא להגן על הגוף, לשתות הרבה מים ולהשתין בהיר (piss clear).
פסטיבל ברנינג-מן נולד, למעשה, בסוף שנות ה-80' על אחד החופים בסן-פרנסיסקו כאשר המייסד של הפסטיבל, לארי הארווי, ועוד כמה חברים, עשו להם טקס קטן ושרפו דמות עץ גדולה. ההתלהבות של הקהל שעמד בצד הבהירה להם שלהעלות באש אובייקט גדול הוא עניין שיכול למכור טוב. מאז, מדי שנה באחד הימים האחרונים של חודש אוגוסט הם חזרו על הטקס שלהם, כשבכל פעם גדלה הדמות הנשרפת - כמו גם הקהל שבא לצפות בו.
בשנות ה-90 עבר הפסטיבל למדבר בנוואדה. נקבעו שם כללי היסוד לפסטיבל, והידיעה אודות קיומו עברה בעיקר מפה לאוזן ובאינטרנט. משנה לשנה גדל הפסטיבל עד כדי כך, שיש כבר כאלו המכנים אותו וודסטוק של שנות ה-90.
בשביל כל אחד ואחת מעשרות אלפי האנשים שמגיעים לכאן זו ההזדמנות לביטוי אישי. כולם רוצים לצאת משגרת החיים ולהתנסות במשהו שונה. מגיעים לכאן ממנהלי חברות ועד אמני שוליים רעבים. אחד מהמיתוסים הרבים המסופרים על הפסטיבל בשנים האחרונות הוא שהברנינג-מן הוא הסיבה לכך שבסוף חודש אוגוסט מתרוקן עמק הסיליקון מאנשיו.

בחיי, זה כמו באינטרנט

ואכן, המחשב - ויותר מכך האינטרנט - הם בעצם בית הגידול שעליו גדל הפסטיבל משנה לשנה. אחד הנסיונות לתאר את הפסטיבל הוא האמירה שהברנינג-מן הוא, למעשה, הרחבה של האינטרנט למרחב ולזמן (כלומר, למציאות). אבל זו אולי אמירה מופשטת מדי. החוויות האישיות נותנות לה משמעות מובנת יותר. אחת התחושות הראשונות שלי מיד כשירדתי מהרכב, עליתי על האופניים והתחלתי לשוטט בין מאות המחנות השונים, מיצגי האמנות והאנשים המוזרים היתה כמו התחושה של הפעם הראשונה באינטרנט.
מי שקורא אותנו עכשיו, זוכר ודאי את חוויית הגלישה הראשונה שבה מגלים עד מה עצום ורב-גוני הוא הסיבר-ספייס. ההתלבטות לאן לגלוש, לאיזה אתרים להתחבר בתוך הים הקיברנטי הגדול הם כמו הרכיבה על האופניים כאן. רוב המשתתפים חוברים למחנות נושא. יש מחנות שעניינם עשייה אמנותית, מחנות אחרים מתמקדים במוסיקה. שתייה ומזון הם נושא חזק נוסף כאן, כשתרומתנו הצנועה לאירוע היא מחנה הפלאפל הקטן שהקמנו, ושזכה לא מעט לקריאות ,wow ו-cool במבטא אמריקני חזק.
מסיבות רייב כל היום והלילה, וגם לא מעט סמים וסקס, למי שחפץ בכך, הם תוצר-לוואי הכרחי כמעט לכל פסטיבל מסוג דומה.

גלגלים ותחפושות

אבל מה שתופס את העין במיוחד הם אלפי האנשים המנסים, כל אחד בדרכו, להתבטא באופן יצירתי. אחד האלמנטים הבסיסיים של היציאה מהשגרה היא להשאיר מאחור את בגדי היום-יום וללבוש משהו שונה. עובדה זו הופכת את הברנינג-מן לפסטיבל תלבושות ותחפושות אחד גדול. רבים בוחרים לא ללבוש כלום. אחרים משקיעים זמן וכסף בתלבושות ובבגדים ססגוניים ככל שמתיר הדמיון. צורת ביטוי אישית נוספת היא הגלגלים. אלפי האופניים, הקורקינטים ושאר הרכבים המוזרים שנעים ברחובות המחנה מקושטים כל אחד בדרכו המיוחדת. צריך לראות כדי להאמין.
נושא הפסטיבל השנה הוא גוף האדם. עשרות יצירת אמנות גדולות בנושא זה ממלאות את ה"פלאיה", שהיא רחבת המדבר העצומה שעליה מתרחש הפסטיבל. השדרות של העיר הזמנית נקראים על שם חלקי הגוף, והרחובות - על-פי שעות היום. אלה החפצים לטעום את פלאפל המדבר התפל שאנחנו מציעים, מוזמן לבקר אותנו בכתובתנו: לב פינת שש וחמישים.
הבילוי בשעות האור הוא רק ההכנה לשעות החשכה, בהן קורים הדברים האמיתיים: לייזרים חותכים את חשכת המדבר, מופעי אש ענקיים, מסיבות קולניות בכל פינה, אלפי כלי-רכב מוארים ומקושטים בפסי ניאון נוסעים ברחובות העיר ממחנה למחנה, ממסיבה למסיבה. 'משקפי הקסם' היא אחת מהיצירות שמשכו את תשומת לבי במיוחד. משקפיים שקופות ופריזמתיות, המוענקות לכל מי שחפץ להיכנס למנהרה המוארת באלפי נוריות קטנות שתלויות סביב. הפריזמה הופכת את נקודות האור לאין-ספור קשתות קטנות, הנוצצות בשלל צבעיהן והאורחים מוזמנים להתקדם בתוכם. העבודה הזו היא בעצם קליידוסקופ אחד גדול, שמאפשר למבקרים לנוע בתוכו. מוסיקה חזקה ופיצוץ הצבעים הזה בעיניים הופך את האקסטזי לעניין מיותר.

ליסה בארץ הפלאות

בשבת בערב שרפו את ה-Man הגדול, שעמד בלב הפלאייה והואר כל ערב בניאונים ורודים. שריפתו היא אחד הריטואלים המודרניים המיוחדים ביותר.
בניסיון אחרון לתאר את ההתרחשות המדהימה הזו, הנה כמה דברים שכבר נאמרו על הפסטיבל: "הברנינג-מן הוא אירוע פגאני מודרני, פסטיבל של היפים ואנשי היי-טק, מסיבה אפוקליפטית ואנרכיסטית, תופעה חברתית, המוזיאון הגדול בעולם ללא גבולות, ניסיון להקים חברה עתידנית המבוססת על השינויים החברתיים שיוצר האינטרנט", ועוד ועוד. צריך לחוות כדי להאמין.
את ליסה פגשתי שוב בשעות הקטנות באחת המסיבות. בפעם הזו היא לבשה כתונת כחלחלה שקופה, שמבעדה זוהרות נוריות אדומות קטנות. עיניה המזוגגות הבהירו שהיא מרחפת בגובה נמוך. היא לא זיהתה אותנו מאז השער של ארץ הפלאות הזו, אבל בהחלט דאגה לשלומנו ושאלה את השאלה היחידה שמעסיקה את כולם, R U having fun?