הגיבורים נשארים במיטה

בין מכרי וידידי יש לא מעט דמויות ספרותיות. כשאני אומרת שדמות ספרותית הצטרפה לחוג מכרי, אני מתכוונת לכך שביומיום קורה לי שאני חושבת: "מה היא היתה אומרת על זה?" "איך הוא היה מטפל בזה?" או "הסצינה הזאת היתה מתאימה לו", כמו שחושבים על אנשים ש"מכירים באמת".

איך הכרתי את קפטן נמו

הדמויות הראשונות שהכרתי היו בספרי ילדים. אני מכירה את משפחת החיות המוזרות ואת שאר היצורים שבעמק, ובגיל מסוים ביליתי אתם יפה מאוד. אני מכירה את ג'ו מארץ' (מ"נשים קטנות"), ובמשך שנים התווכחתי אתה בעניין נישואיה ובעניין הכתיבה שלה. גילגי, אני זוכרת, ליוותה אותי להרבה מקומות. ומכיוון שלא את כל המכרים שלך את מחבבת, מפעם לפעם הייתי זורקת משפט גועלי לפוליאנה, שדי נהניתי להתעלל בה.
כשעברתי למדפים גבוהים יותר בספריה, היה לי הכבוד להכיר בין השאר את פטרוניוס האציל של סנקביץ' (מ"קוו ודיס"), את קפטין נמו הבודד (מ"20 אלף מייל מתחת לפני הים"), את ג'יין אייר היצרית הדעתנית וקשת העורף, וכמה מהדמויות הצדדיות של דיקנס, (הדמויות המרכזיות אצלו, הן לרוב הפחות מעניינות). ועם השנים כמובן נוספו עוד.

הו, שלום לך המלט

דמות שאני מכירה, היא דמות שהייתי מזהה מייד. כל אחד, לא רק אני, היה מזהה את אנה קרנינה המקסימה וההיסטרית, את מאדם בוברי, אמנית הרמיה העצמית בעלת הרגשות הכוזבים, את קאסובון הצייקן מ"מידלמארץ'", את גבריאל היציב מ"הרחק מהמון מתהולל" ואת האמלט המתפתל. כך שאם אחד מהם היה בא מולנו ברחוב או באיזה אירוע רב משתתפים, היינו אומרים פשוט "הו, שלום לך, הנה אתה", וזה בעיני המבחן העליון ל"דמות".
אין זהות גמורה בין איכות ספרותית של יצירה לבין חיות הדמויות שלה, וזה עניין שמפתיע אותי תמיד. "חלף עם הרוח" ודאי איננו מצטיין באיכויות אמנותיות דקות, אבל מי שהתוודע אל סקרלט ואל אשלי ואל רט, לא ישכח אותם אף פעם, ויותר מזה: הוא יודע עליהם דברים שהמחברת לא סיפרה לו. אני, למשל, יודעת, שסקרלט או'הרה לא היתה אוהבת סושי. שהיתה מעדיפה שאנל 5 על קנזו, ושאילו ניתן לה לבחור בין בית בשכונת טלביה לבין "בנה ביתך", היתה בוחרת באפשרות השניה. ככה זה.

מילן קונדרה נעלם

איש לא יחלוק על כך שמילן קונדרה למשל, סופר טוב וחכם ממרגרט מיטשל, יוצרת "חלף עם הרוח", אבל גם אחרי קריאות חוזרות, לא קורה שדמות של קונדרה מנכיחה לי את עצמה ביומיום. לדמויות שלו, כמו גם לרוב עלילותיו, יש נטיה להיעלם כמו כוסית שמפניה. זאת למרות שתיאר במדויק את חיוכה של הגברת ואת האופן שבו היא משלבת רגליים, ולמרות שמיפה באופן מהנה מאוד את עולם המושגים שלה, על הקשריו הפרטיים, התרבותיים וההיסטוריים.
ספר חדש של טוני מוריסון, משבית אצלי כל פעילות אחרת עד שאני מסיימת לקרוא, ובעיני היא הגדולה מבין הסופרים החיים היום. אף סופר לא מקלף ממני את העור כמוה, ולא משאיר אותי כמוה מזועזעת מאימה וחמלה. ובכל זאת, משום מה רק דמות אחת שלה, מ"גן עדן", נכנסה לי למערכת.


פעם היו גיבורים


חברים שלי מתלוננים לפעמים שכבר לא כותבים היום ספרים גדולים, וזה כמובן לא נכון. נדמה לי שמה שכותבים פחות זה דמויות גדולות, כלומר גיבורים עם נוכחות גדולה. וגם בעניין הזה יש לפעמים הפתעות. ג'ון ארווינג, למשל, הכניס לחיי חבורה של מכרים אמיצים, סקרנים, בלתי בורגנים במובהק, ש"ממשיכים לחלוף על פני החלונות הפתוחים", לאהוב ולכתוב, למרות חרדת המוות שמלווה אותם כל הזמן. ג'ון ארווינג, אני חושבת, יודע שדמות "אמינה" איננה צריכה להיות "ריאליסטית", היא פשוט צריכה להיות. להיות בעולם שבו קורים דברים מחרידים-מצחיקים-מעניינים, ושבו אפשר לעשות דברים שיש בהם עניין.
יש ודאי סיבות רבות להדלדלות הדמויות בספרות, ואחת מהן קשורה במושג ה"גיבור".
גיבור במשמעות הישנה והטובה, הוא זה שגובר באופן ייחודי על קושי מציאותי, או לפחות מתמודד אתו, אבל מאז ש"המיתוס של סיזיפוס" החליף את סיזיפוס, ה"גיבור" כבר לא צריך לצאת מהמיטה.
מה לעשות שאין לי הרבה סבלנות לקורותיהם של אנשים שלא יוצאים מהמיטה? או לכאלה ששיא גבורתם הוא להתגרש ולהתחתן מחדש? או לכאלה שאין להם לפחות השכלה מרתקת, או תפיסת מציאות יוצאת דופן, או איזו שהיא מחשבה חדשה ומיוחדת? מתי בפעם האחרונה נתקלתם בדמות שהשמיעה משפט שעליו רציתם להתעכב ולחשוב?

די להגיון הפסיכולוגי

גיבורי דורנו נוטים להנהיר את עצמם, או שהסופרים נוטים להנהיר אותם "פסיכולוגית", וגם "ההגיון הפסיכולוגי" נוטה לחבל בדמויות. מדפי הספרים בסטימצקי עמוסים בדמויות שעליהן קוראים יכולים לומר: "היא ממש הזכירה לי את עצמי" או "כל כך הזדהיתי אתו" והמשפטים האלה הם מדד מובהק לדמות שאיננה ראויה להיזכר. הולדן קולפילד מ"תפסן בשדה שיפון" הוא דוגמא מובהקת, והפופולריות הרבה שלו היא במובנים רבים סוג של אהבה עצמית. ההפך הגמור מהומברט הומברט, למשל, ואני מוכנה להתערב שמי שמתמוגג מעצמו ב"תפסן בשדה שיפון", לא יודע מה לעשות עם "לוליטה".
הרבה דברים משמחים קרו וקורים בספרות העברית, אבל כשאני מעלה לפני את מכרי הספרותיים, לפליאתי אין ביניהם אף גיבור עברי חדש. די מוזר במדינה רבת עלילות, שבה כל אדם שני שפוגשים באוטובוס נושא סיפור מסמר שיער.
כשהמציאות רחבה ופראית יותר מהספרות, וכשהשכנה שלך "גיבורית" חכמה ומקורית יותר מהגיבורה שברומן החדש - נשאלת השאלה למה לקרוא בכלל. ברור שיש טעמים רבים לקריאה, אבל מבחינתי אחד הבולטים הוא הסקרנות לפגוש דמות, ובתחום הזה הספרות העברית כמעט תמיד מאכזבת.