האיש מכוכב האפר אושוויץ

במותו, כמו בחייו, נותר יחיאל דינור, הידוע בשמו הספרותי ק. צטניק, אפוף מסתורין. איש חידתי. הסופר המפורסם שהקפיד בקנאות על פרטיותו ניסה תמיד למנוע את יחסי הציבור המלווים איש מפורסם.
ואיש מפורסם היה אותו יהודי פולני, יליד שלזיה ותלמיד ישיבת "חכמי לובלין", שהגיע לארץ ישראל בשנת 46', בהיותו בן 28. הוא בא ממחנות "שארית הפליטה" באוסטריה, מחופש לחייל בריטי. "שמי יחיאל דינור", הציג עצמו. אך אין ודאות כי זהו אכן שמו האמיתי של אותו שריד אושוויץ. אומרים ששם משפחתו היה פיינר, אך גם זה אינו בהכרח נכון. וממילא אין חשיבות לשמו, משום שהכל הכירוהו בשמו הספרותי.
בימיו הראשונים בארץ ישן דינור על ספסל בשדרות רוטשילד בתל אביב. למראשותיו היו מונחים קרעי דפים שעליהם התחיל לכתוב עוד באושוויץ את ספרו "סלמנדרה" (סלמנדרה היתה אשתו הראשונה, שמתה במחנות). כאשר פורסם ספרו הראשון בארץ, הוא התגלה כפצצה אמיתית. מכל העולם נשלחו אז מכתבים אל הוצאת הספרים בבקשה לגלות את זהותו של הסופר.
ק. צטניק (המילה "קאצט" פירושה בתרגום חופשי "מחנה ריכוז") הפך עם השנים לשם נרדף למי שניסה לתאר את אשר אין לתאר במילים: את בית החרושת הגדול ביותר למוות בתולדות האנושות. בספרים שכתב – "סלמנדרה", "פיפל", "בית הבובות", "השעון" ועוד –ניסה לקרב את הקוראים לאותה פלנטה, לקורבנות שנטבחו ללא רחמים, ל"חיי היומיום" במחנות ההשמדה.
זאת גם עשה כאשר הופיע כעד-תביעה במשפט נגד אדולף אייכמן בירושלים בשנת 61'. זו היתה הפעם הראשונה שבה נראה בציבור. הופעתו היתה קצרה, כי הוא התמוטט על דוכן העדים. אבל מה שהספיק לומר נותר טמון בזיכרון הישראלי הקולקטיבי, כמו גם בזכרונם של המיליונים שצפו בסרטי החדשות שצולמו באולפן בית המשפט.
לעד יזכר המשפט בן ארבע המילים שאמר, בתשובה לאחת משאלותיו של התובע, גדעון האוזנר: "אושוויץ היתה פלנטה אחרת". בעיתונים אז התפרסם צילומו, כשהוא נישא בידי שני שוטרים לבית החולים. רבים הגיעו אז לפתח בית החולים ודרשו בשלומו. כעבור יומיים התאושש ושב לביתו.

חיפשה אותו, מצאה והתחתנה איתו

ב- 46' קראה נינה (אל-יה) אשרמן, בתו של פרופ' אשרמן הידוע, את "סלמנדרה". היא לא שקטה עד שגילתה את זהותו, נישאה לו והתערתה בעולמו המסוייט. היא היתה ילידת הארץ, יפהפיה ומלאת חיים. לפני עשור מתה מסרטן.
דינור היה מסתגר וכותב, ונינה היתה נוסעת בעולם ודואגת לתרגום ספריו והדפסתם. כאשר נולדה בתם הבכורה קרא לה דניאלה, על שם אחותו התאומה שנספתה בשואה. אחריה נולד ליאור.
כדי לכתוב את ספריו היה עוזב את ביתו ואת משפחתו ונעלם, לעתים למשך חודשים. לא רבים יודעים שההכנסות מספריו כלל לא זרמו לכיסו. דינור סירב להתפרנס מהמצבות שהקים בספריו לזכר הקורבנות. כל ההכנסות הועברו לקרן מיוחדת, שמימנה הדפסת עותקים נוספים של ספריו. אלה מחולקים, חינם אין כסף, לבתי ספר ולמוסדות חינוך ברחבי המדינה. גם כשנקבע פרס על שמו, הוא נעדר מטקס חלוקת הפרס הנושא את שמו.
בניגוד לניצולי שואה אחרים, שביקשו לשכוח, דינור המשיך לסבול ולייסר את עצמו כאילו הוא עדיין שם. הוא אמנם טען שוב ושוב כי "אי אפשר לחיות בעבר ובהווה, ולכן העבר מת", אך למעשה אשוויץ לא שחררה אותו. הוא מעולם לא עזב אותה.
הספרים "בית הבובות", ו"פיפל" היוו המשך ל"סלמנדרה" והשלימו טרילוגיה המתארת את קורותיה של משפחה יהודית בשואה, מנקודת מבט של עד יחיד. סיפור חייהם של שלושת בני משפחת פרלשניק – הארי, דניאלה ומוני – המייצגים את משפחת האדם שנספתה בשואה. הארי פרלשניק, גיבור "סלמנדרה", מבקש לעלות לארץ עם פרוץ המלחמה, אך הוא נכלא במחנה ריכוז והופך לסניטר במשרפות. דניאלה אחותו, גיבורת "בית הבובות", היא תלמידת תיכון בת 14 הנשלחת למחנה נשים שעל שערו מתנוססת הסיסמ "עבודה תוך חדווה", ואינו אלא בית זונות לחיילים גרמנים. מוני, האח הצעיר, הוא קורבן לתאוות מין סאדיסטית של הנאצים.

"תקפתני זוועה שכמוה לא ידעתי"

בשנות ה- 60' גנב מספריית הקונגרס בוושינגטון, וגם מהספרייה העירונית בירושלים, עותקים של ספר השירה הראשון שפרסם, עוד לפני "עידן אושוויץ". הוא שרף את העותקים הנדירים בנימוק כי "הספר הזה היה שייך לעולם שכבר לא קיים, לעולם שנשרף". את שרידי הדפים החרוכים שלח למנהל בית הספרים הלאומי, כדי להוכיח שלא נטל את הספר לספרייתו, אלא השמידו כליל.
בספרו "צופן: אדמע" סיפר על התנסויותיו בטיפול מיוחד לניצולי מחנות באמצעות הסם LSD. בהזיות הסם הוא חזר שוב ושוב לאושוויץ: "ואני בתוך המשאית המתגלגלת, שלד ערום בין שלדים ערומים, נשלח עכשיו על ידי הגרמני המפהק אל הקרמטוריון. מביט בו ובפיהוקו, ופתאום שואל את עצמי, האם הוא שונא אותי? הרי הוא אפילו אינו מכיר אותי. גם את שמי אינו יודע.
"אני מוסיף להביט בו ושואל את עצמי: האם אני שונא אותו? הרי אני אפילו את שמו אינני יודע. בו ברגע תקפתני זוועה שכמוה לא ידעתי מעודי: אם כך הוא הרי יכול היה לעמוד כאן במקומי, ערום במשאית, ואילו אני יכולתי להימצא שם במקומו, בבוקר קר שכזה, דואג לשלוח אותו ומיליונים כמוהו לקרמטוריון – וכמוהו הייתי גם אני מפהק".

בתו: "מעולם לא הייתי שמחה"

בתו דניאלה סיפרה בראיון בשנת 88': "מהיום שנולדתי לא הייתי שמחה. היא (האם) היתה חולה והוא היה קשה ומסובך וסגור… בבית לא דיברו על השואה, רק נשמו. זה פשוט היה בבית. השואה היתה בבית כל הזמן… אנחנו גרנו בבית עם ק. צטניק, עם השתיקות, עם המסובכות, עם משפט אייכמן, עם ההילה והמיתוס. ואני הייתי בתו. קראו לי דניאלה, כי לאחותו התאומה קראו כך. כן, זה לחיות עם ההרגשה שאת גלגולה של דניאלה. דניאלה ההיא, מ"בית הבובות".
דניאלה סיפרה עוד באותו הראיון עד כמה קשה היה לה לשמוע את אביה מדבר על סבל העולם, כשלא היתה לא יכול להתמודד עם הסבל בביתו שלו. "כאילו הוא מבין את סבל התינוק האחד, שגולגלתו רוצצה. ואיפה החמלה לילדים שלו? לנכדים שלו? אבל בכל שנה, ביום השואה ברגע של הצפירה, ורק ברגע הזה, אני סולחת להם על הכל. אני פשוט מבינה שאי אפשר לבוא בשום טענה לאף אחד שהיה שם".
בשבוע שעבר הלך ק. צטניק – יחיאל דינור - לעולמו, בגיל 84. האיש המיוחד, המיוסר, האציל, הלוחם. האיש שהיה לאגדה בחייו. רק המוות שיחרר אותו מאושוויץ. ב"השעון" הוא כתב: "באפרכם, החבוק בזרועותיי, אני נשבע להיות לכם לקול. לכם ולקאצט האילם והמאוכל. לא אחדל מלספר בכם עד נשימתי האחרונה".