יותר מדי - מוקדם מדי

עכשיו כבר אין ספק בכך, הסקס עושה קאמבק. לאחר שנים של קיטורים על מעקשיה של השפה העברית וכיעורן של סצינות המיטה שהנפיקו סופרי המקור שלנו, קם דור שלא ידע את עמוס עוז, וספוג בהורמונים, החליט להפציץ אותנו בתיאורי זיונים מפורטים, מורכבים ומשובבי נפש. הספרות הישראלית החדשה, ללא ספק, הסירה את הכפפות (והתחתונים). הבעיה היא, שלעתים באים התיאורים הללו לכסות על ערווה ספרותית מסוימת. ובספרות, כמו בדברים רבים אחרים, לא האורך או העובי קובעים, אלא האיכות. סאקי, גיבור ספרו הראשון של אלי סוויד, הוא בוגד בן בוגדים. אמו בוגדת באביו, אביו בוגד בהצלחה יתרה באמו, וסאקי, חייל מודיעין אפרורי, בוגד בחברתו האהובה ובארצו האהובה פחות. זהו השלד העלילתי המפוזר שעל גבו עורם סוויד, בפול פורס מכוון ומודע, עשרות ציטוטים מסומפלים מיצירות מופת ידועות, כשהוא חולש על הסיפור כמספר כל-יודע וכל יכול, המשחק בחיי דמויותיו. הקריאה בספרו של סוויד דומה לנסיעה ברכבת אקספרס בקו ירושלים-מוסקבה הגדושה בדמויות ספרותיות הנתקלות זו בזו במסדרונות, זוגות העסוקים במעשי פריצו?ת בשירותים, ומלצרים העוברים הלוך ושוב כשבידיהם צלחות מהבילות המכילות את המנות המפוארות המאוזכרות בספר, וכל הגודש הזה גורם לספר להפוך לעתים לרכבת הרים שיצאה מדעתה.
"החטא והעונג", יותר משהוא מחווה לספרו הענק של דוסטויבסקי ולאחרים הרבים המוזכרים בין דפיו, הוא תרגיל מבריק וטכני בפוסט-מודרניזם. כן, כן, אותה מלה שחשבתם שכבר פסה מן העולם ושרק בין מסדרונות האוניברסיטה ניתן לשמוע מרצה מיובש לוחש אותה. אבל עקרון הדגימה, הסימפול, שסוויד מיישם, פועל לרוב לרעתו. במקום להעניק לדמויות שלו עומק, מניעים או מורכבות רגשית, הוא מסתמך על עומקן ורגשותיהן של הדמויות השאולות (מאנה קרנינה ועד לוליטה). התוצאה מצחיקה לפרקים וסקסית בפרקים אחרים, אבל בעיקר מתישה.
חטאו של סוויד הוא פרפרזה על המשפט הידוע: יותר מדי ומוקדם מדי. אין ספק בכשרונו ללהטט בשפה וליצור סיטואציות אמינות באבסורדיותן, אבל הצורך הכמעט כפייתי שלו להפגין בפנינו את תכולת ארון הספרים שלו, את יכולות הבישול שלו ואת גדולתו כמאהב מיומן (בחסות סאקי ואחרים), הופך אותו לטרחני. העונג, מצד שני, הוא של הקורא, וניתן בהחלט לשאוב עונג מחלקים גדולים של הספר, כל עוד מכירים בו כמו שהוא: תרגיל ספרותי.

החטא והעונג, אלי סוויד. הוצאת הספריה החדשה, 164 עמ'

***

כמו בכל דבר אחר, גם בספרות יש אופנות. שנה אחת כולם כותבים ספרי מסע, בזו שאחריה כולם נסחפים בגל של ניו-אייג' ולפתע, בלי ששמנו לב, המדפים מתמלאים בתואמי קואלו למיניהם. השנים הטובות של הסיפור הקצר היו באמצע העשור הקודם, אחרי "צינורות" של אתגר קרת ו"ביום שבו ירו בראש הממשלה" המופתי של עוזי וויל. פתאום כל שרבטן מתחיל איגד שבעה סיפורים, שבדרך כלל היה בהם סיפור מהצבא על חבר מת, סיפור על הבחורה הכי יפה בעולם שעזבה אותו, סיפור הזוי אחד על גראס, אחד נוסטלגי על משחקי סטנגה בשכונה הישנה ועוד כמה הגיגים לא מזיקים. אחרי המפץ הגדול הזה, התחלפה האופנה ועברה למשהו אחר: רומנים רומנטיים או ספרי כוסיות, והסיפורים הקצרים חזרו להיות עוד תת-זרם ספרותי שמדי פעם מבליח בו כשרון גדול. ספר הסיפורים החדש של ליאור עזיז (שכתב את "מה הסטיה שלך", שגם הוא היה אסופת סיפורים), לא מספק את ההבלחה המבוקשת.
סיפור קצר הוא צורה ספרותית מורכבת. עליו לאחד בתוכו דיוק מקסימלי, כירורגי, רעיון מבריק או מהלך עלילתי ורגשי מרתק ומובהק וקצב נכון: לא איטי מדי ולא מהיר מדי. בסיפור קצר מרווח הטעות קטן מאוד וסיפוריו של עזיז נופלים בו פעם אחרי פעם. הקובץ כולו מבקש לשרטט דיוקנאות שוליים של בוגדים ונבגדים, אלכוהוליסטים ונרקומנים, זונות ממין זכר ואהבות חסרות סיכוי. החל מבחור שתופס, מילולית, את השטן בביצים, וכלה ב"אנשים זעירים", שבו גבר מוצא שני גמדים מסוכסכים במטבח שלו, שמשקפים בבוטות את יחסיו עם אשתו. אם קראבר הצליח באזמל חד כתער לעקור את חוויית הבדידות והייאוש האנושי ולהציג אותה במלוא כאבה המדמם והדומם, ובוקובסקי וקרואק הצליחו להביט דרך בקבוק המשקה שלהם באנושות המשתקפת כמו במראה מעוותת, עזיז מתבונן בבקבוק או בכפית הכסף ורואה שם בעיקר את עצמו.
מהראיונות שנתן, עולה כי סיפורי הקובץ הם אוטוביוגרפיים במובהק ומתבססים על חוויות הסמים והמין שחווה, החל ממוות קליני ממנת יתר וכלה בהתנסויות בגן החשמל, אך הוא חסר את היכולת להרחיב את החוויה האישית שלו עבור הקורא. הגוף הראשון השתלטני שלו כולא אותו בתוך הסגנון המוקפד והמעושה של שילוב בין חוויות "נמוכות" ושפה "גבוהה" ויוצר ניתוק, לא ניכור.
הסיפורים היחידים שמצליחים לחדור את המחסום המעוצב והמעצבן שיוצר עזיז, כמו "סוד כמוס לגמל ולסוס" העדין, הם אלו שמשמרים שביב של עלילה כלשהי שיוצרת זרימה, ולרגע נראה שעזיז בכל זאת מצליח לדבר איתנו מבעד להגנות הסגנוניות שלו. עזיז כותב על התכלית בתחתית, אבל לא מצליח לגרד את הבוץ והסחי של הקיום, הוא נשאר מרוחק, מנותק ומסוגנן, ומגיש לנו דיווחים כמעט קליניים של כאב שלא מצליחים לרגש או לפצוע.
ליאור עזיז סומך על הביוגרפיה המצמררת שלו עצמו כדי למכור את הספר, ומעדיף שנקרא את הסיפורים שלו כשאנחנו באים מוכנים ולאחר שעשינו את שיעורי הבית, ולכן הטקסטים שלו הם מאמרים על ההיסטוריה האישית שלו. ככאלו, הם נשארים יבשים וריקים מתוכן.

סיפור מתוק לנערה שאהבתי, ליאור עזיז. הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת הכבשה השחורה, 124 עמ'