פעם של טעם

שום דבר שראיתי קודם לא הכין אותי לרוקמדור. הכפר צץ פתאום מאחורי פיתול בכביש, הנמתח מול מצוק בלתי אפשרי. הכפר, על מנזריו ומצודותיו מימי-הביניים, נחצב מתוך הצוק, בתיו כאילו תלויים בין שמים וארץ, וסביבם רחובות בנויים אחד מעל לשני בספירלה מטורפת. קשה לתאר, צריך לראות, וצריך גם פרספקטיבה של זמן ומקום כדי לעכל את המראה עוצר הנשימה. רוקמדור, המדורג במקום השני בצרפת אחרי מונט סאן מישל מבחינת חשיבותו כאתר תיירות, היה יעד מרכזי בטיול שלנו, אבל למען הסר ספק, הנסיעה בין יעד ליעד היא הבונוס האמיתי בחבלי קרסי, דורדון ופריגור, שהיוו את תשתית הטיול. האזור זרוע פנינים, צריך רק לעצור ולאסוף.
צרפת, יש להזכיר, היא מדינה ענקית. גם המתמחים בניווט, כמו הישראלי המצוי במפות 50,000, מקבלים כאן קנה מידה אחר למונחי זמן, מרחב וצפיפות. מבט חטוף במפת הטיול לדרום צרפת דומה לסיור תרבותי בין אלפי שנים מחד, וסמלים בולטים מתרבות הגסטרונומיה מאידך. ליון (המטבח המושלם והסלט הליונזי), דיז'ון (החרדל), אוויאן (המים המינרליים), אורליאן (ז'אן ד'ארק), וישי (המים והמשטר ההוא), גרנובל (אולימפידת החורף), לימוז' (גבינות וחרסינות), רושפור (העלמות מ...) אוקזר (כדורגל), ברז'ראק (סירנו דה...) רוקפור (הגבינה והעובש) ופרק מיוחד ונכבד במסכת השמות והמותגים שמור לאלכוהול (יינות בורדו וקאהוד, קוניאק ושמפיין, וזו רק ההתחלה).

הפנינה שבכתר

התחלנו את המסע בעיר הדרומית נים, ומשם יצאנו בדרך מתפתלת צפונה, לכיוון פריגור, עוצרים פה ושם לפי צו העין והלב. הנחיתה הראשונה היתה בכפר הקטנטן סנט אנימי, שמעורר בך דחף בלתי נשלט לצבוט את עצמך, כדי להיות בטוח שלא חלמת חלום. בקצה של דרך יפהפייה, החובקת ונפרדת חליפות מנהר ומסילת רכבת, בנוף עטור צמחייה ירוקה, נחשף בפניך הכפר, כאילו נולד פתאום מתוך ההרים. במראה שנגלה באחת מנקודות התצפית המסודרות שבדרך, בה נחשף הכפר לראשונה, הוא נראה בנוי בכעין שלוש מדרגות, המשתפלות ממרום הצוקים ועד לשפתו של נהר צלול, שמעליו גשר עתיק.
בדרך שבה עשינו משיפולי פרובנס, בכיוון צפון מערב, מתחבאות פנינים נוספות: אנדוז, לה וויגן, פלוראק ועוד. מותר ואף רצוי לטעות קצת בדרך, ולהגיע לאותם כפרים קטנטנים שלא זכו לציון במפה, אבל אני מבטיחה לכם שבכל כפר כזה תוכלו למצוא את אותם מבנים מימי הביניים, את הכיכר הקסומה, הכנסייה, מבנה העירייה שהשתמר, והממסד הצרפתי החשוב באמת: הבולנג'רי, בית המקדש של הבגט (ששונה, אגב, באזור הדרום מאחיו הפריזאי, ולטעמי עולה עליו).
יעדנו הבא, שכמו מקומות נוספים בטיול הזה יהפוך לזיכרון בלתי נשכח לחודשים ושנים, הוא הכנסייה הרומנסקית שבכפר קונק, בין הערים רודז ואוריאק. בראש הצוק (כפי שכפר הבנתם כל סיפור טוב באזור מתחיל ונגמר בראשו של צוק) בנוי כפר קטן, שהטיפוס אליו נעשה בתוך מנהרות ירק. הדרך, הנפתחת אל כיכר קטנה ומקסימה, מובילה לכנסייה, הנחשבת, ובצדק, ליפה מסוגה בעולם. מבנה אבן מסותת חמור סבר אך גדוש אווירה, וכאשר מרימים את העיניים אל הויטראז'ים הגדולים ועמודי הענק התומכים ניתן לחוש את המובן האמיתי של הביטוי "נורא הוד".
הבירה הבלתי רשמית של חבל זה וסביבותיו היא העיר קאהור, על פניה אנחנו חולפים בדרך אל הכפר המתוק דורבל, לידו שוכן "שאטו לה גינסט", שם התארחנו יומיים. בקצה של דרך כפרית שלאורכה משתרעות מאות שורות של גפני יין (יינות קאהור) שוכן השאטו. ראשיתו במבנה אבן קטן מן המאה ה-12 (על-פי דברי בעל הבית, נצר למשפחה המקורית) והמשכו במבנה המכיל חצר פנימית יפהפייה, עצי ענק, ובימים אלה ממש בונים שם בריכה לתפארת. בחצר הטירה יקב משגשג, באר פרטית ומעיין מים מינרליים (חוויה ייחודית היא לעשות אמבטיה במים מינרליים), ומסביב מלוא העין גפנים ועצי אגוז.
"אתם מוכרחים להגיע למבצר בונגיל", המליץ בפנינו אנדרה לה-מוט, הבעלים ויורש העצר, בתום האירוח המופתי בטירה, שכלל ארוחת ערב ביתית מצוינת. החדר שהועמד לרשותנו היה גדול ומלכותי, אך מצויד כהלכה באבזרי נוחות מודרניים, ואל תראו זאת כמובן מאליו. מצודת בונגיל, מתקופת ימי הביניים המוקדמים, היא אכן אתר שווה ביותר, שלא מופיע במדריכי התיירות השגרתיים. לא צריך לפתוח את ספרי ההיסטוריה כשמשוטטים במבצר, ההיסטוריה מדברת מכל אבן.

אל גינת אגוז

בשנות ה-20 המוקדמות של המאה שעברה גילו באקראי שני נערים מהכפר קאברר את פתחה של מערה ענקית, שהכילה בנוסף לנטיפים וזקיפים ותופעות גיאולוגיות נדירות אחרות, ציורי מערות קדמוניים. על קירות מערות "פש מרל" מצוירים ביד אמן סצנות ציד, בעלי חיים, סימנים פולחניים ואפילו מה שנראה כחלק בלתי נפרד מסיפורים שסופרו ליד המדורה. אלה הן עדויות אותנטיות נדירות וייחודיות בנות עשרות אלפי שנים למאבק ההישרדות של הגזע האנושי. למי שמתעניין במיוחד בתחום, האזור כולו זרוע אתרים ומערות מתקופת האדם הקדמון.
לאט לאט אנחנו חודרים אל חבל פריגור, מולדת כבד האווז, שמן האגוזים, הזעפרן ופטריות הכמהין (הטרו פלס) - אותן פטריות שמשקלן שקול בזהב, ורק בעזרת חזירים או כלבים מיומנים, הנוברים בשורשי האלון המקומי, ניתן לחשוף אותן ולהביאן לשווקים ואל שולחנם של אניני הטעם.
עיר המחוז סרלה, וכל הכפרים שסובבים אותה, הם נושא לטיול בפני עצמו (ע"ע פריגור למתקדמים), אבל עוד לפני סרלה, נקודת ציון שאסור לוותר עליה היא העיירה דום. הפנורמה שנשקפת ממנה, על צומת המפגש בין הנהרות וזאר ודורדון, תעתיק את נשימתכם. וזה בדוק.
את יום השבת תבלו, כמונו, בשיטוט סהרורי בשוק של סרלה. בכיכר העתיקה של העיר הימי-ביניימית ובסמטאות שסביב לה, נפרש כבאורח פלא אחד השווקים המגוונים והיפים בעולם, גם לדעת מומחים גדולים ממני. על גבי מאות דוכנים פרושה תוצרת חקלאית מגוונת, שלל פירות יער, גרגירים, אוכמניות, דומדמניות ותותים שטעמם לא דומה לשום דבר שהכרנו. אוכל מוכן ומפתה בריחו ובצבעיו, גבינות (הו, הגבינות), לחמים בכל צורה ומירקם, וכמובן עשרות דוכנים לממכר כבד אווז, בשלל מצבי צבירה - הושט היד וגע בם. כל זה על רקע העיר היפהפייה שנשתמרה מאות שנים כאילו הזמן עצר מלכת, והרי לכם שילוב מנצח.

לך בעקבות הצבע

אפשר לפלח את צרפת באופנים שונים. על-פי שמני המאכל הנהוגים במקום, אופן הכנת הסבון, המטבח וחומרי היסוד שבו, החומרים מהם בנויים הבתים, ואולי המעניינת והמיוחדת שבהבחנות היא על-פי הצבעים. סוסי הפרא במישורי קמארג (ליד ארל שבפרובאנס) הם לבנים ונראים כלקוחים מהמיתולוגיה היוונית, הבקר באזור שחור בוהק, באזור לימוזין הוא חום כתמתם, ובארץ השארולה (כפי שנקרא האזור על-פי סוג הפרות שבו) בני הבקר הם לבנים-לבנים. פריגור עצמה נחלקת לזו השחורה, הירוקה והלבנה, על פי שפעת העצים, סוגם והצבע שהם מעניקים לאוויר ולאווירה.
ועוד משהו לסיום. הצרפתים גאים במורשת שלהם כמעט ללא ערעור. משפטים כמו "מטעמים מהאזור שלנו", "גבינה מהמחוז שלנו", "יין מהכפר שלנו", "בגט מהבולנז'רי שלנו", או אפילו המתכון המשפחתי המיוחד שלנו לפאטה פואה-גרא (שהוא אגב בן 300 שנה ומושלם בכל ביס מחדש) - כל אלה הן אמיתות אותן סופג המטייל בכל ביס מתפצפץ של בגט או לגימת יין.
בכפרים הפזורים על מסלול טיולנו נתקלנו במשפחות היושבות באותו מתחם כפרי, על סיפו של אותו יער עבות, כמה מאות שנים. שם המשפחה מונצח בבית הקברות, על שלטי ההכוונה למקום, בסוגי הגבינות והמוצרים האופייניים ולא פעם אף בשמו של הכפר עצמו. שורשיות רגועה ורצופה שכזו, לבד מהיותה מעוררת קינאה אצל ישראלים תלושים כמונו, מעניקה משנה תוקף להרמוניה המיוחדת בין האדם לאדמה, שכל-כך נדירים במקומותינו.

טיפים

תחבורה: השילוט וההכוונה בערים הגדולות קשה ולא סובל שגיאות. תבדקו בשבע עיניים את הכיוונים, המרחקים ומספרי הדרכים. רק התאמה בין כולם תוביל אתכם למקום הנכון. בערי השדה ובכפרים השילוט הלבן והצהוב, הוא ידידותי, מסביר פנים וסלחני. בטיול מסוג זה רכב נוח, אמין וזריז הוא חיוני. הצטיידנו ב"מגאן סיניק" מתוצרת רנו שסופק, יחד עם שירות אדיב ואמין, על-ידי סוכנויות "יורופקאר".
אוכל: בבוקר, עם הנץ הבגט, קנו את כל מה שאתם מתכננים לפיקניק. אחרת תמצאו את עצמכם מתמרנים בין הבולנז'רי לשאר החנויות הייעודיות, כשבכל שעה נקובה רק אחת מהן פתוחה. בין 12:00 ל-14:00 תיטיבו ליהנות מנפלאות המטבח הצרפתי, אבל ב-11:30 או ב-14:15 גם בקשת הצלה תוך גסיסה איטית ברעב, תשאיר אתכם עם צלחת ריקה. אגב, גם הרוקחת, מוכרת המזכרות והמוסכניק, אוכלים צהריים בין 12:00 ל-14:00.
בכל מקום באזור פריגור בו תתקלו בשלט "איסי פואה-גרא" מלווה בציור של אווז, סביר להניח שתגיעו לחווה בה תוכלו להתארח, לאכול ארוחה כפרית מעולה ולטעום כבד אווז מייצור מקומי.
לינה: טיול עצמאי הוא עניין רציני הדורש תכנון מדוקדק. חברת "תור דרום", המתמחה בין השאר בפיתוח שוקי תיירות אקזוטיים וייחודיים כמו תימן ונסיכויות המפרץ, מטפלת גם בנתח טירות ומלונות כפריים בצרפת ובאיטליה. כאן מתבקשת הבהרה: טירה או שאטו אינם מקום משכנם הבלעדי של אצילים. ברוב הטירות נגבים מחירים סבירים עד עממיים (בין 60 ל-100 דולר).

הכתבה פורסמה בידיעות אחרונות בתאריך 20.7.00