זמן פציעות

ציפורניים

כבר בצהרי יום שלישי, החמישה-עשר בנובמבר, החלה רוח נדיבה לפזר את העננים ואת החששות מלבה של אם הכלה, שעמדה עכשיו תחת קשת הפרחים הרעננים בפתח גן האירועים ודיברה אל בעלה המת. "תראה, סמי", אמרה רחל רך, "השמיים כל-כך צלולים שאפשר אפילו לראות את הכוכבים". "אמרת משהו, אמא?" שאלה נאוה, הבת הגדולה שלה, והידקה אל גופה את הסוודר הדק שלבשה מעל לשמלת-ערב חושפת כתפיים. "רק סיפרתי לאבא שלך כמה אני מאושרת שבסוף לא יירד לנו גשם בחתונה של חגית, הייתי בטוחה שהכל ייהרס. מי חוץ מהבנות שלי מסוגל לתכנן חתונה בחוץ באמצע נובמבר. בהתחלת החודש זה עוד סביר, אפילו אם התאריך הפנוי היחיד היה הארבעה בנובמבר, חצי מהאורחים ממילא לא זוכרים מה קרה בתאריך הזה, והחצי השני מצביע למפלגות אחרות". דעתה של אמ היתה נוחה לעת-עתה מהתנהגות השמיים, והיא הרשתה לעצמה להסיר מהם את מבטה הירוק והחלה לסרוק את סביבתה הקרובה, בטוחה שפורענות עומדת לנחות על ראשה, תרה אחר ליקויים בסידורי החניה, או בניקיונו של שביל הגישה, שפסעה עליו פסיעות קטנות ומדודות, נזהרת שלא ללכלך את נעלי הלק בגון הפנינה.
נאוה, שהיתה מוטרדת לא מהגשם אלא ממשחק הכדורגל הכפול שעמד להתקיים באותו ערב, התבוננה באמה בייאוש. הכפייתיות שבה התייחסה בחודשים האחרונים לחתונת בתה הצעירה נעשתה בלתי נסבלת ככל שהתקרב המועד, והיום לא רק שאילצה את נאוה להסיע אותה לקוסמטיקאית, למספרה, למאפרת, ובחזרה הביתה כדי לעזור לה להתלבש, כאילו היא עצמה מתחתנת ולא חגית - אלא גם הכריחה אותה לעבור יחד איתה את מסלול הייסורים של איפור מקצועי ופן - נאוה לא הסכימה בשום אופן לתסרוקת נפוחה אסופה מעל הראש והיא נאלצה להשאיר את עדן אצל רינו וורד, שגם הם התנהגו בתקופה האחרונה כאילו אין בעולם הכרעות דחופות יותר מאשר צבע הנייר להזמנות, או האם מזנון חופשי עדיף על הגשה לשולחנות.
נאוה הרגישה שאילו יכלה לנוח בטרנינג מול הטלוויזיה, או לשחק עם עדן על השטיח ולהגיע מאוחר יותר עם שאר האורחים, היתה מצליחה להירגע, אבל עכשיו, קצת פחות מארבע שעות לפני תחילת האירוע, מצאה את עצמה עומדת בכניסה לגן, כי לדעת אמא שלה אי-אפשר לסמוך על ללי ואיציק, ההורים של החתן, שישכילו לבדוק אם העניינים מתנהלים כמו שהם אמורים להתנהל, ומחגית וניר בטח שקשה לצפות שישגיחו על הכל בעצמם כשיש להם אלף-ואחד סידורים אחרונים לפני החופה, וגם מרינו וורד אין אפשרות לבקש, כי רינו עובד כל-כך קשה, וורד בהיריון ועם שני ילדים קטנים.
אף שנושא החתונה עדיין הביך כמה מבני-המשפחה כשנאוה היתה בסביבה, הם הבינו די מהר שהדבר היחיד שמפריע לה הוא העיסוק המוגזם בפרטים. בהתחשב בכך שנאוה ממילא נאלצה לקחת חופש מהעבודה המופרעת שלה, שמוטב שהיתה נוטשת אותה בכלל, החליטו כולם שהיא זו שצריכה לעזור לאמא שלהם בשעות שלפני תחילת השמחה. עזרה שהתבררה כמיותרת לחלוטין, שכן צוות המקום היה למוד אמהות לחוצות ובני-משפחה מרוטי עצבים. אבל גם העובדה הזאת לא מנעה מאמה לחלק להם הוראות בנוגע לכל פרט. במכונית, כשנסעו לכאן, לא הצליחה אמה להפסיק לתהות בקול רם אם לא היה עדיף לכתוב על שלטי ההכוונה לאירוע: 'לחתונת חגית וניר', ולא כמו שנכתב: 'לחתונה של חגית וניר'.
"א-הה". לא היה שום טעם לחזור ולומר לה שחגית לקחה בחשבון את מזג-האוויר, ושחלקו הגדול של האירוע יתקיים באולם סגור, ושאת הנוף הקריר, ואת השמיים, שבאמת קשה לדעת אם יטפטפו בקרוב או לא, יראו בעיקר מבעד לזגוגיות החלונות העצומים. נאוה סקרה את השמיים, שעדיין ניתן היה לזהות ברקמתם המחשיכה כתמים אדומים אחרונים שהותירה שמש שנעקרה עכשיו ממקומה ונמשכה בידי כוחות גדולים ממנה אל מצולות הים. כשהיתה ילדה סיפר לה אביה שהשמש כתומה לפני השקיעה כי היא לוהטת מעמל של יום עבודה, ושאם מקפידים על השקט בדקות האור האחרונות, אפשר לשמוע את רחש המים שרותחים כשהיא נוגעת בפניהם. עכשיו חשבה רק על הגשם, שלא יורד כרגע, ועל הכוכבים, שהיא, בניגוד לאמא שלה, לא הצליחה לראות.
נאוה מילמלה משהו על כך שהיא צריכה ללכת לדבר עם רב-המלצרים, וחמקה מאמה, ששלפה מן הנרתיק השחור שנשאה מתחת לזרועה רשימה ומשקפי-קריאה.
אחרי התלבטות ארוכה החליטו חגית וניר על מזנון חופשי ולא על הגשה לשולחנות, אבל היו גם חטיפים חמים וקרים ומשקאות, שיציעו מלצרים שיעברו בין האורחים בתחילת הערב. כמה אנשי צוות יעמדו במשך האירוע מאחורי השולחנות ויפרסו את הסלמון המעושן ואת נתחי הרוסט-ביף המדממים. נאוה ידעה ששיחה עם רב-המלצרים בנושא ההגשה היא תירוץ טוב להתחמק לכמה דקות ולעשן סיגריה בלי שאמא שלה תרצה לה על נזקי העישון לריאות ולליפסטיק שלה. היא פשוט מתה עכשיו לסיגריה.

מתוך "זמן פציעות" מאת יעל איכילוב, הוצאת הספריה החדשה, 224 עמ'