אנטונלה בגרוש

אירה יאן, שם העט והמכחול של הציירת סופרת אסתר סלפיאן (1869-1919), אשר נודעה כ"אהובתו של ביאליק", הינה העילה לכתיבתו של רומאן סמי-אוטוביוגראפי זה מאת אידה צורית, אשר העיסוק ב"נשים של" כבר העסיקה בספרה הקודם "אשתו המנודה" על אשתו של תיאודור הרצל שיצא בהוצאת 'כתר' בשנת 1997.
צורית מספרת את זכרונותיה של אירה יאן בגוף ראשון מתקופת גלותה באלכסנדריה, ימי הגירוש של יהודי יפו במלחמת העולם הראשונה ע"י הטורקים העותומאנים, וחזרתה ליפו, חולת שחפת במצב מתקדם, בין השנים 1914-1919. הרומן נפתח באביב 1917 באלכסנדריה שם מנהלת יאן את חייה בקהילת הגולים הארצישראלים וקהילות של אינטלקטואלים זרים המחפשים את עצמם, שעה שמלחמת העולם הראשונה והמהפכה הרוסית מנווטים את קיומה בדאגה ליקיריה - בתה שחזרה לרוסיה ואהובה המשורר חיים איסקוביץ' נחמן ביאליק - והיא בודדה ואכולת שחפת ואינטרוספקציה הרסנית פנימית, מנסה להלחם על חייה ושפיותה במצרים, עד לשובה ליפו ומותה שם.

אנטונלה ציונית

הדמות המתייסרת והנועזת לזמנה, אם חד הורית למעשה, שניהלה רומנים עם טיפוסים נחשבים ביישוב, המתחבטת בשאלות הרות עולם וגורל, ובו בזמן נאבקת להכרתו של ביאליק בפומבי באהבתם, אמורה היתה להפוך כאן לדמות עמוקה ורבת פנים, ומשום מה הצליחה צורית למוססה לדמות שבלונית ושטוחה, שחצי מחייה עוברים עליה בגעגועים לכמה לילות בהם ביאליק תינה אתה אהבים, ואת יתרת הזמן מעבירה בשיקוף החברה הציונית העסקנית והעסוקה בעצמה בה היא חיה בספקטרום צר של צביעות וזיוף וקטנוניות. אפשר בהחלט להאמין לכותבת בתיאוריה את שלל גיבורי הציוניות עליהם התחנכנו בבתי הספר, כאנשים קטנים ועסקנים מבזים וקנטרניים. שכן, לעולם מושלים האנשים הקטנים בכיפה. ולעולם דמויות גדולות נהפכות לקטנות מאוד כשמתקרבים אליהן קרוב קרוב עם זכוכית מגדלת של היום יום הקיומי.
אלא ש"אהבת חיים" נכתב בטכניקה מאוד פרימיטיבית: כל שני עמודים נזכרת הגיבורה באמתלה זולה בעבר, "שוב חוזרות המחשבות", "בבית הקפה חשבתי שוב על", וכאילו עדיין לא המציאה הספרות שום טכניקה נוספת לספר סיפור תוך חזרה בזמן. עד עמוד שמונים בערך מתקבל הרושם כי כובד ההיסטוריה ושלל הדמויות - כאילו היה כל הלקסיקון הציוני פתוח על שולחן עבודתה וצורית חששה לפספס ציונון אחד ממנו - לא מצליחים להסתיר את התחושה כי בשמן אתה קורא אנטונלה תוצר 1917, לעיתים גראפומאנית להחריד, ומביכה עד מאוד בתיאורים שחוקים של רגשות. ונו, כמה פעמים אפשר ליצור רושם של עמקות נוטפת דבש, כביכול נחבאת ומחכה לך הקורא לחוש בה, מקטעים המסתיימים בשאלות.

ביאליק, הקמצן הזה

גם דמותו של ביאליק, שאכן היה אדם קטנוני וקמצן ואנוכי להחריד, לא מצליחה להמריא כאן לאיזושהי דמות אמיתי ורבת-פנים, מעבר לעובדה היחידה המחזיקה את כל הרומן הזה על חבל דק ונפרם, שהמשורר לא רצה להחזיר אהבה לציירת ובחר להתעלם ממנה בפומבי. אהבה כה גדולה וכה טראגית ודאי יכולה היתה להיות מוחזקת ברומן בנושאים נוספים פרט לשני אלה. שכן כל איזכוריו של ביאליק ע"י יאן כביכול, מתמצתים ב"מתי תראה לכולם שאני שלך". אני בטוח שליאן היו עוד כמה עיסוקים מעניינים להעביר בהם את ימיה, וודאי שעוד כמה אפיקים ורובדים לענות בהם את ימיה. הרבה חזרות מתישות מתקיימות בטקסט הזה, בין תיאור עסקן תמים שלישי. חזרות אלו כולן מעייפות עד מאוד, שוב כולם מתעניינים בה רק בגלל שהיא "אהובתו של", ושוב הקנאה לדבורה בארון המניפולטיבית, ושוב אהובי ביאליק מתי תכתוב לי. הלימון הזה נסחט ללא סוף. שהרי יאן, אשה מורכבת ורבת סתירות, נועזת ובהחלט רבת אופי, מצטיירת כבכיינית קוטרית שחן נועזותה נמחק מכל דף שנהפך למתבכיין אחריו (ההומור לגמרי נעדר בדפי הספר).
מרוב דמויות ורצון ליצור תחושת מלאות, הולך לו ומתפוגג הסיפור. שכן, גם זכרונות בגוף ראשון הם סיפור. ואו שהסיפור מעניין וסוחף או שהוא הופך למטרד מעיק. ואם היה שמץ של סיכוי להמריא עם שלל הדמויות הללו למקום טוב יותר, לנקודת אחיזה מרשימה לסיפור סוחף, הרי שגם כאן צורית ממסמסת סיכוי זה.

מסיבת סיום

יחסיה של יאן עם קבוצת האינטלקטואלים הבינלאומיים המעבירה את ימיה באלכסנדריה ומצרפת אותה אל חיקה, היתה יכולה בהחלט לפתוח ציר יפה ומפתיע בסיפור. אמנם יש כאן בקבוצת האינטלקטואלים הבינלאומית הזו יצוג כמעט לכל גזע מין ולאום בעולם, וכמעט יש תחושה שנבחר לאום ואחריו שם אם אופייני לדמות הלאום, ומיד אחריו גם איזו תכונה מקרית, כדי שנחזה ב"קהילה בינלאומית" תוססת באלכסנדריה 1917. אבל שוב מדובר בפספוס. מדי פעם עולים בין הדיאלוגים הרוויים בנאליה משעממת וערבוביה של פילוסופיה בגרוש, כמה חידודים נאים. אבל מעט. אתה מצפה למעט יותר פלפל מבריק בדיאלוגים כגון אלו, בקבוצה כביכול קוסמופוליטית של מהגרים ואינטלקטואלים נוודים בסלון ספרותי-רוחני בעיר בינלאומית בהתחלת המאה. אבל הכל שחוק ונגזר כאילו ממסכת בית ספרית של אידאות בסיום השנה.
יכול היה בהחלט לצאת מכל זה רומן משובח. החומרים טובים, הסיפור בבסיסו מעניין, והתקופה ההיסטורית מלאת דרמות. אפילו סדרת טלוויזיה איכותית אפשר היה לבסס על דמויות אלו וסיפור בסיסי זה. מהסוג שהטלוויזיה הבריטית מפיקה על יסוריהם של אינטלקטואלים אנגלים מתחבטים בהודו, שתמיד אחד מהם מגלה שהוא הומו ואהובו הופך לסטרייט בפרק 8.

פספוסים

הצרה הינה המבנה והטכניקה. סיפור חיים של ציירת המאוהבת נואשות במשורר לאומי שרק חומד את גופה ומתעלם מקיומה, יכל להפוך לחגיגה בתוספת מלחמת עולם ראשונה, מהפיכה רוסית, ודמויות מיוסרות וצבעוניות כפי שהסתובבו פה בראשית המאה, שכן – כולם 'טיפוסים'.
אבל מתקבלת כאן עיסה, עיסה שרק פרטי ההיסטוריה העובדתיים שבה מעניינת באמת, בעוד סיפור החיים הטראגי וה"אהבת חיים" הזו הגדולה לביאליק מתייבשים ללא חן וללא עומק במבול של סטיות לכיוונים שונים שלא לצורך, וחבל. כי גם בשביל לייצר אנטונלה ראויה לשמה מחומרים משובחים צריך להחזיק מתח וסקרנות ושניהם לצעיר הרב לא מוחזקים. זה יכל להיות רומן משובח, אך נדמה כי הוגשה לנו טיוטה לקראת הדבר האמיתי. כמה חבל.
עם מה בכל זאת נותר הקורא בקריאת ספרה של צורית? – מעבר להחמצה הגדולה, לטעמי, נותר הקורא עם הערכה גדולה לבחירת הנושא, (הגם שבחירה בתקופה פמיניסטית זו בדמות ה"אישה של" יכולה להיות שקופה ומעייפת מראש), עם הערכה גדולה למחקר שנעשה, וגאווה לא מבוטלת שטיפוסים אלו שהספר רווי בהם, הם אבות הארץ המתחדשת. אינטלקטואלייים חולמים, מיוסרים ולעיתים קטנוניים. ולמול נופיה של ש"ס ואנשיה – הספר הזה מכיל געגוע לא מבוטל לדמויות של הנסיון הנועז שהקים את הארץ הזאת.

אהבת חיים, מאת אידה צורית. הוצאת כתר - סדרת כותרים