המחתרת של טניטה

ונתחיל בסקופ בדיוני של ממש: מדי קיץ, בשקט, בלי שאף יודע, הם מתקבצים כולם דווקא בישראל. יורדים מאיזה מטוס גדול בבן-גוריון, שמים משקפי שמש גדולים על הפרצוף ולוקחים מונית ישר למלון בתל-אביב. בשנה שעברה, למשל, הגיעו אלינו לכאן טסמין ארצ'ר (ששרה בשעתה את "סליפינג סטלייט"), טניטה טיקראם (“Twist In My Sobriety”) סוזן וגה ("לוקה"), נטלי אמברוליה (“Torn”) והיה גם אורח כבוד: דון הנלי (הנשרים, "הוטל קליפורניה").
ארץ הקודש ממש לא מעניינת אותם. הם לא חושבים אפילו לרדת לאילת או לקחת קפה מול החומות המוארות של ירושלים. במשך כל החופשה הם עסוקים בדבר קטן אחד בלבד: לשמוע רדיו.

לחגוג על הגב של החיילים

הכל התחיל בגלל סוזן וגה. הצ'קים של התמלוגים שהגיעו מישראל פשוט הטריפו אותה. בארץ שלה, ארה"ב, בעיר שלה, ניו יורק הגדולה, כבר לא סופרים אותה ממטר ובישראל עדיין חולים על החומרים שלה. ככה, לכל הפחות, התמלוגים מספרים. עשרות-אלפי פעמים השמיעו את הסיפור שלה על הילדה המוכה לוקה רק בשנה שעברה. כשווגה חפרה קצת יותר לעומק בנושא היא גילתה פרט שממש הפיל אותה: טוחנים את הדיסקים שלה בעיקר בתחנה של החיילים בישראל. האמת? נראה לה קצת מוזר שאת השירים הענוגים שלה שומעים החבר'ה האלה שהיא רואה נכנסים בערבים בסי.אן.אן, רגע לפני שהיא יוצאת עם הכלב לסיבוב, אבל הצ'קים דיברו.
ואז, באיזה אירוע השקה ניו יורקי, היא פגשה את טסמין ארצ'ר. מהר מאוד הן גילו שיש להן משהו משותף קטן: חיילי ישראל. כמה שהן צחקו בהתחלה. אחר כך נרגעו והחליטו לקפוץ לישראל. הן הרבה יותר נהנו ממה שהן אפילו יכלו לדמיין. שכבו על הכיסא נוח במלון, כוס קוקטייל קרה ליד והרדיו על האוזניים. בהתחלה, בכל פעם שהשמיעו שיר שלהן, הן חייכו והחליקו כאפה. אחר כך גם הן ידעו להגיד ששומעים גלגל"צ "בגלל המוסיקה - pour la music" (וכמובן הדיווחים על הפקקים, שחוזרים על עצמם בכל יום. ממש כמו רשימת השירים), אבל אז גם הן התרגלו, נרגעו, אבל עדיין נורא נהנו.
בשדה התעופה, כשנפרדו (טסמין היתה חייבת לטוס ללונדון. יש לה עכשיו בעיות עם חברת התקליטים. לוחצים עליה שתעשה כבר משהו עם עצמה ולא תחיה על להיט וחצי. כנראה שלא קולטים גלגל"צ באנגליה), שזופות אך מרוצות, הן החליטו שהן חייבות לעשות מזה אירוע שנתי. "בכל פעם נזמין איזה מישהו אחר שחוגג על הגב של החיילים".

בשנה הבאה – ליונל ריצי'!

מאז חלפו להן כמה שנים והן עדיין איתנו. מארגנות נופשונים למלכי הרייטינג של החיילים. וגה וארצ'ר כבר מזמן לא שמות על העיניים משקפי שמש גדולים של סטארים בבן-גוריון. גם הן יודעות שממילא אף אחד לא ממש יודע איך הן נראות ושלאף אחד גם לא איכפת.
מזמן הן הבינו שמעבר לפאן הפרטי שלהן, גלגל"צ גרמה לכך שהמוזיקה עוברת לכולם בישראל ליד האוזן. שבמדינה הזו כולם טחונים ממילא עד דק ואף אחד כבר לא שם על כלום. אז תשמיעו להם חמשת-אלפים פעם ביום את "סינג" של טראוויס. ביג דיל. אז תתקעו להם את R.E.M בכוח בגרון. אז תכריחו את החיילים – בדרך כלל אנשים צעירים עם ראש פתוח שאפשר עוד להגניב על דבר שניים בחיים – לשמוע שירים בני 15 שנה שמי שחיבר אותם כמעט שכח. והכל עוד במימון ציבורי ועם מינימום שבמינימום של מחשבה ותעוזה. טניטה וסוזאן הבינו את כל זה מזמן, אבל הן עדיין מחייכות. מה רע לשמוע את עצמן שוב ושוב בזמן שרסיסים קרים מהבריכה מרטיבים את הרגליים? הנה, בדיוק אתמול הציע להן הנלי מהנשרים, רגע לפני ששוב השתכר ונרדם, להביא לכאן בשנה הבאה את ליונל ריצ'י.