הגנים הבהאיים

דורות חלפו מאז שהמשורר הקדמון התרפק על יופיו של הכרמל, על ירקותו העשירה, על הים הכחול המגרגר למרגלותיו כחתול ענק, על פסגתו הנמסכת בשמים הפתוחים. לא היה אחד שנגע במילותיו בכרמל אחרת מאשר בעדינות. האמת ניתנת להיאמר שמאז שהתעוררה בציבור המעשי שלנו ההכרה בערכו הכלכלי הנדלני של שטח מטופח עם נוף, משתדלים גם החיפאים להרוס כמה שפחות ממה שנתן להם האלוהים החילוני של היופי.
אלא שעד שהצליחו לפתח את הגישה הזו, טרחו לפגוע בכל מה שיכלו. את קו הרקיע של הכרמל חיסלו עם מגדלי אוניברסיטה, מלון ובתי מידות, את פיאותיו כיערו במחצבות מבהילות, את אווירו טינפו בפיח ובכימיקלים העולים מן המעשנות, ואת חוף ימו כלאו בפרוייקטים ארכיטקטוניים מהכעורים שאפשר להעלות על הדעת. אפילו את שכיית החמדה שהותירו אחריהם הגרמנים, המושבה הגרמנית, הצליחו המשקמים להלעיג והיא עוטה צרחנות של רחובות סואנים.יש פינות בחיפה שהנשימה נעתקת מול יופיין, אך יש מקומות שאתה עומד ותוהה מהו החטא שעליו הושת העונש, עונשו של מדרון ההר היפה בארץ שכוסה בעיר הכעורה. וכך קורה כאשר עומדים ברחוב יפה-נוף - הוא רחוב פנורמה הנודע מהשיר הישן יש בחיפה חתיכה היא גרה ברחוב פנורמה, את הלב היא מרתיחה גם פה בנמל של פנמה - ומתבוננים בנוף ממרפסות האבן המסוגננות של הטיילת. את כיעורה
המביש של העיר המגובבת על המדרון חוצה, כמו באיבחת סכין, אחד האירועים האסתטיים המדהימים שהתרחשו בישראל במאה השנים האחרונות, והוא טור הגנים הבהאיים. זהו פס מופלא של יופי מעוצב על סף הקיטש, גן שגולש במהירות ובתלילות מסחררת במדרגות ההר, פולח את חיפה כמו אורה הגדול של הבהאיות, שפילחה את עולמה המאיים של המאה העשרים - המאה של הלאומנות ומלחמות הענק.
הגן נדמה כפס שנוצר כאשר מישהו פתח את צינור הקליידוסקופ ופרש את צבעיו בתנועה רחבה, כמו סוחר שטחים זריז הפורש את אוצרותיו לעיני המתבוננים והשטיח מתגלגל ונפתח, נזרק אל האוויר ונוחת בתנועה גלית על הארץ. כך גם הגן, מידרדר מן הכרמל דרך מסגרת מרפסות אבן מגולפות וחווקי מתכת מפורזלים, מסתער על המדרון בצבעי חום אדום, לבן בוהק, ירוק וסגול, משרטט במרוצתו למטה סמלים של כוכבים וצורות גיאומטריות, ומדלג על פני המבנים הבהאיים דמויי המקדשים היוונים - הספריה ובית-הצדק העולמי. הגן חולף על-פני כיפת הזהב המצועצעת, שתחתיה טמונים שרידיו של מבשר הדת הבהאית, מירזה עלי מחמד, שכינויו הוא באב, כלומר שער.
יש בו, בגן הזה, ששעריו נפתחו לציבור לא מזמן (וחינם אין כסף!), חן מעורב של גינון תרבותי מוקפד בסגנון פרסי, טורקי, סקוטי וצרפתי, עם צמחייתו הפרועה והטבעית של חורש הכרמל: אורני סלע, אלונים, אלות ועצי זית.
מבלי לעסוק בקוסמולגיה המורכבת של הדת הבהאית וסמליה, שעל כן קטונתי, ברור הוא הקשר הסמלי בין פינותיו המעוצבות, מספרי המדרגות והיחסים הנומרולוגיים של זוויותיו, מרפסותיו, מעבריו וערוגותיו.
רק זאת נאמר על הדת הבהאית, שהיא צעירה מאוד. ראשיתה בפרס של המאה ה-19 והיא בעצם גלגול של הכת השיעית השייחית, על שמו של שייח אחמד אלאחסאי. אלא שבמהלך התפתחותה, ובשל אישיותם היוצאת דופן של המבשר והמייסד, שעונו ונאסרו בפרס ובטורקיה על שום דעותיהם המיוחדות, הופקעה הדת מתחומי האיסלם והפכה לדת קוסמופוליטית (על אף שהיא תומכת בציונות), שרבים מתומכיה חיים בארצות העולם המערבי וחיפה ועכו הן עריה המקודשות. בגני אלבהג'ה שמצפון לעכו טמון מייסד הדת
הבהאית, מירזה חסין עלי, שכינויו הוא בהאא'-אללה, ופירושו זוהר האלוהים.

איפה זה

מאמצע רחוב יפה-נוף יורדים עד המושבה הגרמנית. אפשר בכיוון הפוך - בעלייה. הגנים נסגרים בשעה 17:00.

אם כבר הגעתם

עוד בסביבה: הטכניון הישן בהדר; גן הזכרון ליד העיריה; ואדי ניסנאס; כבאביר.

טריוויה

יגענו ומצאנו מדוע נאלצו המוסדות המיישבים לקנות את אדמות חיפה מן הגויים. וכך נכתב בספר חיפה מאת ק.י סילמן בשנת 1931, בהוצאת אמנות והקרן הקיימת לישראל: וכך היה מעשה: חייט יהודי אירופי כבר היה אז בחיפה, מיוצאי אוסטריה, וברון שמו. והיה החייט הזה מפליא לעשות במלאכתו, וכל השרים הגדולים משכימים לפתחו. פעם תפר חליפת בגדים למותצעארף (מנהל ענייני ההשכלה) של עכו.
וכאשר בא לקבל שכרו, אמר לו השר: אין כסף בידי לשלם לך שכר חליפתי, קח לך את הכרמל חליפתו... ראה החייט כי אין כסף לאדון זה והסכים מאין ברירה. משחזר הביתה וסיפר את הדבר לאשתו, נתנה עליו זו בקולה: היצאת מדעתך?! מי זה יטפס על ההר הזה? למה הוא לנו? הן שם יעלו בדווים עלינו!... שוב ודרוש שכר עבודתך, ואת ההר השב! והיהודי נער כפיו מן הכרמל.