אני מחפשת את האמת, והאמת נמצאת בתורה

"מוזר", אומרת אתי אנקרי, "התקופה של יציאת התקליט הראשון היתה משמעותית להרבה אנשים, התקליט התחבר להם, וזה משהו שאיכשהו אני חשה שלפעמים הוא בעוכרי. בהופעות היום אנשים מחפשים את אתי מהתקליט הראשון, הקהל דורש ממני שאחזיר לו את מה שהיה שם, אני אפילו מרגישה לפעמים שתובעים ממני שאחזיר להם את נעוריהם האבודים. אבל אני כבר הלכתי משם, אני חיה את חיי ומשתנה, ולפעמים אני שומעת אותם אומרים, איפה הצרחה שלה, איפה החוצפה?
"אני לא יודעת אם אפשר לכנות את התהליכים שאני עוברת בשבע השנים האחרונות חזרה בתשובה. מה שברור הוא שאני מחפשת את האמת, והאמת נמצאת בתורה. וזה מוזר, כי המאבק הזה קיים בי עוד מהיותי ילדה. אף פעם לא למדתי בבית ספר דתי, אבל תמיד היה איזה קול פנימי שדיבר אלי. למשל, אם הייתי יושבת עם חברות, משהו בתוכי אמר לי שאני מבזבזת את הזמן שלי.

"הייתי תוצר של תדמיות"

יום שישי, צהריים. אתי אנקרי סיימה כבר את ההכנות לשבת, אוכל, ניקיון וכל מה שצריך, כך שהיא קשובה ודרוכה לראיון איתה. אבל התינוקת החדשה לא רגועה בלול, ותשומת הלב מתחלקת בין המייתה לבין שאלות המראיין. לפני חודש היא עקרה עם בעלה ושני ילדיה לבית גדול ביישוב ליד מודיעין, לפני שלושה שבועות נולדה התינוקת, והשבוע יוצא הדיסק החדש שלה, שבהתחלה חשבה לקרוא לו, אולי ברוח התחברותה לדת, "יציאת מצרים", אבל התחרטה בגלל "כובד השם, והפחד שהוא יכול לטעת בשומעים", כך ששינתה שמו ל"ים", שהוא גם קל ונקי, וגם התחכמות קלה, כי י"מ זה גם ראשי התיבות של "יציאת מצרים" (לתינוקת החדשה, אגב, מלאו כבר שלושה שבועות, ולמרות גילה המופלג המשפחה טרם נתנה לה שם, בגלל חילוקי דעות והתחבטויות).
נקודת הזמן העכשווית קריטית מאוד עבור אנקרי, גורלית כמעט. "מבחינתי היא גם סוג של יציאת מצרים. עשר שנים הרגשתי שאני חיה בבועה. מה שהיה עד עכשיו לא התאים לי. הכל זה סוג של פוזה, כי גם כשאנחנו מוציאים משהו החוצה, זה כמו בקולנוע, כשהספוט מכוון על חלק מסוים בך, כך שהאמת היא יחסית, סוג של אשליה".

"העניין הוא להיות יותר שלם"

לא בכדי בוחרת אנקרי בנקודת הזמן של עשר שנים אחורה, מועד יציאת תקליטה הראשון והמוצלח "רואה לך בעיניים". כאמור, בשנים האחרונות היא עברה מסע של למידה רוחנית. המון תובנות על החיים, הפרדה בין עיקר וטפל, אפילו טרמינולוגיית הדיבור השתנתה. "עד עכשיו", היא אומרת, "הייתי במידה רבה תוצר של תדמיות. תדמיות שקבעו לי פחות או יותר הסובבים אותי, אנשי התעשיה".
ואכן, שיחה איתה מעלה אנקרי שונה, כזו שמשדרת סוג של בשלות, רחוקה מאוד מאנקרי של "רואה לך בעיניים" ושאר הבלי עולם. מי שמחפש בשיריה טלטלות נפש, ייסורים, כמיהה וגעגוע לאהבה, לא יבוא על סיפוקו. בשבע השנים האחרונות היא הושפעה מאוד מלימודים של "חשיבה הכרתית" אצל אישה שהיא העריכה מאוד, שהלכה לעולמה לא מזמן. "השיעורים איתה נתנו לי את הכלים לראות דברים אחרת. להיות יותר קשובה לעצמי ואמיתית.
"מבחינה מוזיקלית אני חשה שאני הולכת ונעשית יותר ויותר אאוטסיידרית, וזה אומר שהשירים שלי כבר לא מדברים לקהל הרחב, הם מטריחים יותר את המאזין, גורמים לו להיות ברמת קשב שונה. כבר לא מעניין אותי לשחזר איזה כאב עמוק שיש בי, או לשחזר דברים מהעבר כדי להוציא עוד להיט. אני יודעת שהמחיר שאני משלמת על כך עלול להיות כבד, כי המשמעות היא שהשירים לא יהיו פופולריים".

- זאת אומרת שבעברך זייפת?

"ממש לא. הייתי מאוד אמיתית. אבל הייתי נערה, דיברתי על אהבות ופרידות. מה שכן, דרך הכתיבה לא השתנתה. אין לי נוסחה אחת לעשות להיטים ונוסחה למשהו אחר. היום אני פשוט במצב שאני כבר לא מאמינה לעצמי בעניין של חשיפת הכאב.
"אבל גם היום אני מתעסקת בנפש, ולכן זה קשה. לפעמים, כשהשירים לא מתקבלים, אני נעלבת. אני יכולה להיעלב לכמה שעות או ליום-יומיים. אבל אחר כך אני עושה לעצמי דין וחשבון ואומרת, זו יהירות להיעלב. כי בסך הכל נהניתי מהכתיבה, הייתי מאושרת באולפן, אז איזו זכות יש לי להיעלב? אגב, גם בתקליט הראשון לא חשבתי שאגיע ליותר מ-1,000 מכירות.
ואכן, את הייסורים, התשוקה וחרדת הנטישה של "האשה השנייה", שהיא הטיבה להחצין במילות השירים של פעם, מחליפות היום מילים תמימות במקרה הטוב, ומאכזבות במידה מסויימת במקרה הרע: "כל היום הייתי שרה/ מנגנת בגיטרה/ ואחר כך הם באים/ הילדים היקרים/ להביא להם קצת אוכל/ לספר להם סיפור/ ללמד אותם בערך/ מה מותר ומה אסור" (מתוך "כל היום"). כי, כאמור, אתי אנקרי של שנת 2001 היא אשה מאמינה, שעדיין נמצאת בתהליך של חיפוש אחרי האמת שלה, שחלקה אולי בדת, וחלקה בה עצמה, וזה לא ממש משנה איך קוראים לזה, כי העניין הוא להיות יותר שלם, ואולי יותר שמח עם עצמך.

שבת קודש

היא נולדה לפני 38 שנים בלוד, שלישית מבין חמישה אחים, למדה בבית הספר התיכון רמלה לוד, וכשהתגייסה התקבלה לצוות הווי של חיל חינוך. אחרי שחרורה מהצבא היתה סטודנטית למשחק בסמינר הקיבוצים, אחר כך למדה גם בבית הספר למוזיקה רימון. בשנת 85' התאבד אביה, אנדרה, ביריית אקדח. בשיר "געגוע", בתקליטה הראשון, היא כתבה על הכאב שנבע ממותו: "מתקדמת אל האבן/ מאחורי שער ברזל/ עומד שם איש שמתפלל/ ומבקש שנשלם/ שורות שורות/ והדמעות שוב מאיימות".
ב-1990, אחרי הרבה מאמצים ודחיות אין קץ, היא פרצה בגדול עם "רואה לך בעיניים", תקליט שנמכר ביותר מ-90 אלף עותקים (מאז היא הוציאה עוד שלושה תקליטים, לא כולל הנוכחי, אך לא הצליחה לשחזר את ההצלחה הראשונה, ולפחות אחד התקליטים היה כישלון מסחרי צורב). מאורע חשוב לא פחות בשנת 90' היה נישואיה לשחקן התיאטרון דורון ליניק. מאז נולדו להם שלושה ילדים - מיכאל, מעיין והקטנה חסרת השם לעת עתה.
מה שבטוח, אותה שנה של פריצה מטאורית הביאה ללב הקונצנזוס הישראלי זמרת מסוג שונה, עם מראה פראי-אקזוטי, שילוב של מוחצנות ומופנמות והילה מסתורית ששרתה מעל הכל. המבקרים, מצידם, הכתירו אותה כתקווה הגדולה הנשית של הזמר הישראלי, והיא עצמה לקחה את ההצלחה בשתי ידיים: הופיעה על כל במה אפשרית, התראיינה בכל תוכנית טלוויזיה והפכה ליקירת הקהל.
ואילו היום, זו שצרחה את כאבה מצאה אהבה, הקימה משפחה ומחפשת את דרכה בשנים האחרונות, במישור האמנותי וגם הפנימי. "באתי מבית מסורתי, ואז בגיל העשרה רציתי מאוד להעמיק בעניין, רציתי לחזור בתשובה, כי הרגשתי שמה שאני יודעת הוא מאוד שטחי. ומצד שני, לא מצאתי את הדרך לחזור בתשובה בלי לעשות קפיצה גדולה מדי ולמצוא את עצמי במקום לא לי. כנערה, אני זוכרת לילות ארוכים של התלבטויות וכאב, ולבסוף מצאתי פתרון. פשוט אמרתי לעצמי שאני צעירה מכדי להחליט על הדרך שלי לכל החיים. אמרתי לעצמי, תמתיני לפחות עד שתתחברי לחיים שאת חיה עכשיו. אל תחיי בחילוני ותתייסרי על זה שאת שם. ככה חייתי את חיי הרבה שנים, ולפני כשבע שנים התחלתי לחזור, לתת לעצמי לחזור. התחלתי להתעמק, התברר לי שזו האמת. והשאלה הגדולה עבורי היתה, איך מחברים את האמת הזו עם החיים שנולדנו לתוכם. החלטתי לקבל את מה שאני יכולה, וכל הזמן לשקול מה נכון לי, מה אני יכולה לעשות".

- כלומר, את פשוט חוזרת בתשובה?

"אני לא שואלת את עצמי את השאלה הזו, אני גם לא קופצת לאן שאני לא יכולה לשים את הרגל שלי. הרבה פעמים כשחושבים על חזרה בתשובה זה מפחיד, ובעצם אין מה לפחד, כי אף אחד לא יהיה במקום שהוא לא רוצה להיות בו באמת. השאלה היחידה שצריך לשאול את עצמך היא האם אתה במקום הנכון, האם יותר טוב לי עכשיו, האם אני שלם יותר".

- ואיפה את נמצאת בכל זה?

"אני מרגישה שהייתי רוצה ללכת הרבה יותר. אני מוצאת בדרך החיים הזו - בלי להיכנס להגדרות, כי מדובר בהרבה סטיגמות וקלישאות - הרבה עומק. אני יודעת שהייתי יכולה ללכת הרבה יותר רחוק, ואני בודקת את עצמי כל הזמן: אם זה נכון, אם זה לא סוג של קפיצה, נגיד כמו אחד שאומר כל הזמן שהוא רוצה להיות סופר, אבל לא כתב מילה אחת לרפואה".
היא מגדירה את עצמה כמקפידה יותר. הולכת לשיעורים בתורה, קוראת המון חומר, ולאחרונה התחילה לקיים מצוות שמירת שבת: אין עבודה, אין טלפונים, אין שום פעילות שסותרת את מצוות קיום שבת.

- ואיפה המשפחה?

"המשפחה מכבדת אותי, אבל אני לא מגבילה אותם. אני מכבדת את רצונם לעשות כהבנתם. כלומר, הם יכולים לשמוע מוזיקה, לראות טלוויזיה, לנסוע במכונית, ואני לא מרגישה שיש לי את הרצון או החובה לנסות לשכנע אותם אחרת.

- היכן זה ייגמר?

"היכן שצריך. ושוב, כל הזמן אני בודקת ומחליטה, בודקת ומחליטה, ללא הגדרות וללא לחץ, וכל הזמן שואלת שאלות.

"האם אני במקצוע הנכון?"

בעונה האחרונה כיכבה אנקרי בסדרת הטלוויזיה 'שבתות וחגים'. "ככל הנראה אפרוש בקרוב", היא מודיעה.

- למה?

"כי לא מתתי על הכתיבה של הדמות שלי, ומבחינת הבמאים שעובדים איתי אני מניחה שאני מאוד מגבילה במשחק, בגלל שאני לא טוטאלית".

- מה זאת אומרת?

"המשחק עבורי היה כנראה חלום נעורים חולף. בסופו של דבר לא הלכתי על זה כי החלטתי לבחור במוזיקה. במשחק מצאתי את עצמי בורחת, לא הולכת עד הסוף. הבעיה שלי היא שאני לא עושה הפרדה בין החיים למשחק. למשל, אני לא מוכנה לשחק דמות רומנטית, כי אני אשה נשואה ולא רואה הבדל בין להתנשק על הבמה לבין להתנשק במציאות, זה אותו דבר בעיני. לכן אני מבקשת שלא יכתבו לי תפקידים כאלה, ויוצא שהדמות שלי הופכת למאוד שטוחה, מאוד חד-מימדית. פעם בחרו אותי לתפקיד ראשי לשחק רוצחת, ופשוט לא הייתי מסוגלת להיכנס לראש של רוצחת וללחוץ על ההדק".
בשנים האחרונות יש לה ולדוד ד'אור מופע משותף, שגם ממנו תיפרד בקרוב. "אני צריכה להיות שלמה עם עצמי. ללכת על המוזיקה הבסיסית שלי, ולא לעלות על הבמה ולהיות סוכריה שנותנת לקהל להיטים ידועים ומוכרים".
וזאת כנראה הסיבה להחלטתה להפיק בעצמה את הדיסק הנוכחי. "החלטתי לעשות הכל לבד. להפיק, לעבד, לחבר את הטקסטים, לסגור עניינים עם חברות תקליטים. עבדתי קשה מאוד בשנתיים האלה. אם הייתי יודעת מהתחלה מה זה הולך להיות, אני לא יודעת אם היה לי אומץ לעשות את זה. כשאני מסתכלת אחורה עכשיו, אני חושבת לפעמים שבשבילי העניין גובל בהתאבדות כמעט. בכל הכסף שהקדשתי לזה יכולתי לקנות דירה, ואני מתייחסת להשקעה גדולה שהניבה בסופו של דבר מוצר חסר פשרות, אמיתי אבל נטול להיטים, שספק אם ייקלט בציבור".

- אז למה לא ויתרת לעצמך ועבדת על להיט או שניים לאיזון?

"כי הברירה שלי היא לעשות את התקליט בדרך שלי, או פשוט לעזוב את המקצוע".
בינתיים הוציאה אנקרי חמישה סינגלים לתחנות הרדיו. חלקם נקלטו ומושמעים בתדירות גבוהה יחסית. "עד עכשיו", היא אומרת, "מרבית העורכים המוזיקליים מפרגנים. חוץ מגלגל"צ. הם פשוט מתעלמים ממני, וזה חבל, כי בגלל שאין שם פרסומות והם משמיעים כל הזמן מוזיקה, הכוח שלהם אדיר. מספיק שהם ינגנו חמש פעמים ביום שיר, והוא הופך ללהיט. איתי הם כנראה לא לוקחים סיכון, ואני כבר התייאשתי ולא שולחת להם כלום. חבל עליהם, הם פשוט מנסים לירות למכנה המשותף הכי נמוך ולרדת ממנו הלאה".
המוזיקה עבורה, היא אומרת, טוטאלית. "חוויתי המון כאב עד שקיבלתי הכרה בתקליט הראשון שלי. אם לא הייתי מקבלת בו הכרה אני לא יודעת מה היה קורה לי".

- ועכשיו?

"עכשיו עשיתי משהו שאני מאוד שלמה איתו. אבל אם כל המבקרים יבקרו אותו בצורה שלילית, אולי אחליט לעזוב את המקצוע. כי אני כל הזמן שואלת את עצמי האם אני באמת במקצוע הנכון. לא תמיד יש לי תשובות לשאלות האלה. ואם אעשה משהו שאני כל כך מאמינה בו, והוא לא יתקבל, אז אולי באמת אחליט שליצירה שלי אין מקום. כי זה בעצם כמו נואם שנואם בפני אף אחד - הוא מדבר רק אל עצמו, אז מה אתה חושב שהוא יעשה? הוא יחדל".