אני ואתה והחבר'ה

אם להתבסס על חזון הכפר הגלובלי של מרשל מקלוהן, אפשר להמשיל קהילה וירטואלית לבית קפה בתוך הכפר הגלובלי. בדרך כלל, כשמדברים על קהילות וירטואליות, מתכוונים לצ'טים - שיחות בין גולשים בזמן אמת, או לפורומים - אזורי דיון לפי נושאים, שיונקים את מורשתם מלוחות המודעות האלקטרוניים מלפני עשור.
אתרי קהילה מובהקים, כמו תפוז הישראלי, כוללים פורומים רבים בנושאים שונים, ובאתרי קהילות בעולם, כמו גיאוסיטיז, הגולשים מקימים לעצמם בית וירטואלי בדמות אתר אישי.
על פי נתוני חברת נילסן, שמודדת את דפוסי הגלישה מהבית בישראל, מספר הגולשים הפעילים בישראל בחודש יוני גדל בשמונה אחוזים לעומת חודש מאי. רוב הגולשים, מתברר, משתמשים ברשת בעיקר ככלי אינטראקטיבי לביטוי עצמי. לדוגמה, בשני אתרי הקהילה הגדולים בישראל, וואלה!-IOL ותפוז, מפרסמים הגולשים כ-14 אלף הודעות בפורומים מדי יום בממוצע.
אולם קהילה באינטרנט אינה רק פורומים. היא מקום ברשת שבו אנשים מוצאים מכנה משותף של אינטרסים, רעיונות ותחושות. דווקא בעידן העגום בו שרוי ההיי-טק כיום צומחות בו צורות חדשות של קהילתיות. רובן צומחות מלמטה, ביוזמת הגולשים, והמניע העיקרי להפעלתן אינו כלכלי כי אם חדוות היצירה. מדובר באתרים עצמאיים, שבעליהם אינם מקווים להתעשר מהם (אם כי לא היו מתנגדים לכך...), ובניגוד ליזמים הזריזים של חברות הסטארט-אפ, האינטרנט עבורם אינו רק תחנה בדרך לווילה תלת-מיפלסית.

היומן הפתוח של ביפ

אתר האינטרנט של ביפ, למשל, מספק חוויה משלימה לצופי ערוץ הטלוויזיה בשם זה, ומציע להם שותפות פעילה בקהילה ואפשרות להכיר גולשים אחרים. האתר כולל מדור בשם יומן און-ליין, שבו יכולים הגולשים לפתוח יומן מקוון ולאפשר לגולשים אחרים הזדמנות נדירה להציץ לחייהם, אך תחת כינוי אנונימי.
רוב הכותבים הם בני 15 עד 22. חלקם מוצאים ברשת מפלט חם מתחושת הבדידות. לא מעט כאב ניכר ביומנים של לוסיד דרים, בת 27, מובטלת היי-טק, שמתגוררת עם הוריה ומחפשת את נסיך חלומותיה דווקא בתוכנת המסרים אודיגו; או ביומנה של איילה, אם חד הורית בת 25, שוויתרה על אהבה. גיא בן ה-15 מספר לכל מי שמוכן לקרוא, כי הוא אוהב כדורגל ומתמודד עם הורים פרפקציוניסטים, שדורשים ממנו הישגים בלימודים וחש שאין לו חברים, וגם עם בנות לא קל לו בכלל.
אגב, כל השמות והתיאורים הללו יכולים להיות נכונים, כשם שהם עלולים להיות פיקטיביים לחלוטין.
זהו חלק מהחן של אתרי השיח: גם גמד זקן ומכוער יכול להפוך בהם לצעיר אתלטי וחתיך, ועשירים מופלגים עשויים ללבוש מסיכה של עניים מרודים, וכך הלאה.
בניגוד לאגרסיביות האופיינית לקהילות מקוונות רבות ברשת הישראלית, הגולשים בביפ, המגיבים על פרקי היומנים המקוונים, מגלים לרוב אמפתיה. זה ממש העתק מדוייק של החיים שלי, כתבה הנערה בשחור לסילבי, סטודנטית שעברה את גיל ההתבגרות בעוני ובבדידות. השתיים החליפו כתובות דואר אלקטרוני.
"לקראת השקת האתר, לפני חודשיים, הזהירו אותנו הרבה אנשים ש'יומן און-ליין' לא יצליח", אומר אור קניספל, העורך הראשי של ביפ. "אמרו שמעטים ירצו לכתוב יומן בארץ כל כך קטנה, שבה כולם מכירים את כולם והסיכוי להיחשף הוא גדול. אבל בהדרגה הופך המדור הזה לאחד החזקים באתר".

ויכוח אינטלקטואלי ב"אייל הקורא"

בניגוד ליומנים המקוונים של ביפ, הסיכוי להיתקל בווידויים רגשניים באתר "האייל הקורא" קלוש ביותר. האייל הקורא הוא יומן הרשת (ווב-לוג) הראשון שקם בישראל בהשראת אתר סלאשדוט. יומן רשת הוא שם כולל לרשימה, המורכבת מכמה וכמה קטעים הנושאים נופך אישי על נושא או על תחום מסויים, וכוללת קישורים לכתבות או לאתרים ברשת.
יומן רשת טיפוסי מתפרסם לעתים קרובות, וקוראיו יכולים להגיב לקטעים המתפרסמים בו ולתרום להמשך הדיון. לפעמים נכתבים כולם על ידי אדם אחד, ובמקרים אחרים הפירסום הוא תוצאה של שיתוף פעולה בין הגולשים באתר.
יומני רשת הם לעתים המקבילה האינטרנטית לשיחות סלון, אך לפעמים הנושאים יכולים להיות חדשניים ומעוררי מחשבה. באייל הקורא, שהוקם בספטמבר 1999, מתפרסמים מאמרים כבדי ראש על הכוח המשחית שבידי פרקליטות המדינה, על עתידם של חיילי ישיבות ההסדר וגם על השאלה הרלוונטית תמיד מה זאת אהבה?
העורך הראשי הוא דובי קננגיסר, סטודנט לתקשורת ומדעי המדינה, בן 22. לדבריו, הקים את האתר שלו לאחר שלא היה מרוצה מהפורומים באתרי האינטרנט, שהדיונים בהם אינם מתמשכים לאורך זמן ונוטים להידרדר.
מדי יומיים-שלושה מתפרסם באתר מאמר חדש בנושאים מגוונים - פוליטיקה, חברה, מדע, ספרים, נוסף על מבזקי חדשות מהרשת. בניגוד לפורומים, שבהם נושא הדיון פתוח, באייל הדגש הוא על דיון מעמיק בנושא מסויים בלבד, וכל הטקסטים מוצגים על דף אחד. אייל מושך אליו כמה אלפי גולשים מדי חודש, ולמאמרים רבים מגיבים יותר מ-100 גולשים. כך נוצר מעין שעטנז בין כתבה עיתונאית לבין דיון נוסח פופוליטיקה.

אורות הבמה

קהילה אחרת, של אנשים יוצרים המחפשים קהל, נוצרה בבמה חדשה, אחד מאתרי הקהילה הפופולריים ביותר בישראל. האתר הוקם ב-1998 על ידי בועז רימר. הוא מאפשר לכל גולש לפרסם יצירה כלשהי: שירים קצרים, קומיקס, מונולוגים, נובלות, תסריטים, מוזיקה, מחזות, סיפורים קצרים ורומנים.
כל יוצר באתר מקבל דף אישי משלו, שבו מתפרסמות יצירותיו. גולשים שיוצר מסויים מצא חן בעיניהם, יכולים למסור את כתובת הדואר האלקטרוני שלהם, ולקבל עדכון אוטומטי בכל פעם שנוספה יצירה לדף של החביב עליהם.
האתר כולל כבר 32,067 יצירות, וכמה עשרות אלפי גולשים מבקרים בו מדי חודש. החברים באתר יכולים לדרג את היצירות המתפרסמות, ואלה הזוכות לניקוד הגבוה ביותר מופיעות בטבלה בדף הראשי.
רוב הגולשים המפרסמים באתר הם אלמונים, אך יש גם כמה אמנים מוכרים, כמו אתגר קרת, רותו מודן ויורם קניוק. האתר מפעיל גם רדיו-אינטרנט משלו, שבו מושמעים שירים ויצירות ומגזין עצמאי.
15 עורכים מסייעים לרימר בעריכת החומרים השוטפת, כולם מתנדבים. בבמה חדשה לא מטילים צנזורה על התוכן, ומבטיחים כי שום יצירה לא תיפסל, אלא במקרים קיצוניים מאוד. "רק במקרה אחד מנענו פרסום מאחד הגולשים, שרצה לפרסם דברי שיטנה ללא כל הקשר אמנותי", אומר רימר.

לראות סרט בעין הדג

האתרים העצמאיים ערבים זה לזה במידה מסויימת. אתר האייל הקורא, למשל, תרם את המערכת הטכנולוגית שלו לטובת עין הדג, אתר ביקורות קולנוע לאנשים שלא סובלים ביקורות קולנוע, שהושק באוקטובר 2000. בכל חודש מבקרים באתר כמה אלפי גולשים. העורכים הראשיים, שמבקשים לשמור על אלמוניותם, הם רד פיש, מעצב אתרים בן 24, ולונג ג'ון, מנהלת פרויקטים בת 26, שניהם אוהבים קולנוע אך חסרי השכלה רשמית בתחום.
שני העורכים, כמו יתר הכותבים באתר, כותבים בהתנדבות. הביקורות נכתבות מנקודת הראות של הצופה, כאשר התוצר הסופי הוא מעין שילוב בין טור עיתונאי להודעה בפורום. הרמה אינה תמיד אחידה.
לדברי העורכים, כל גולש יכול לפרסם ביקורת בעין הדג, אם יכולת הכתיבה שלו סבירה. בניגוד לאתרים האחרים, שמקפידים לזהות את הכותבים בהם, רוב כותבי הביקורות בעין הדג מזדהים בכינויים בלבד. כל גולש גם יכול להגיב, והדיונים המתפתחים באתר בעקבות ביקורת מעניינים לעתים יותר מהביקורת המקורית.
רד פיש ולונג ג'ון מקפידים לשמור על חוק ברזל אחד: על הכותבים נאסר לגלות את סוף הסרט לצופים שעדיין לא ראו אותו (ספוילר בז'רגון המקצועי), והמגיבים שרוצים לעשות זאת בכל זאת נדרשים להתריע על כך כבר בפתיחת הטקסט שלהם.

טלוויזיה מפוצלת

המוטו של אתר "המסך המפוצל" מזכיר את עין הדג, אם כי הדגש בו הוא חיובי: אתר של אנשים שאוהבים טלוויזיה, הפונה לאנשים שאוהבים טלוויזיה. העורכים הם שגיא אישה, תלמיד בן 17 מבאר שבע, וברק דיקמן, מובטל היי-טק בן 28 מחיפה. שניהם משתתפים ותיקים בפורום הטלוויזיה של אתר נענע, שהחליטו כי הם רוצים להגיע לקהל קוראים גדול יותר. הם גייסו צוות של עשרה כותבים, ובחודש שעבר השיקו את האתר.
חובבי טלוויזיה אדוקים יוכלו לקרוא שם ביקורות על תוכניות טלוויזיה ועל פרסומות, המלצות צפייה וביקורות עיתונות. "אנחנו מספקים לאוהבי הטלוויזיה חממה מקוונת", אומר אישה, "ומדברים אל צופי הטלוויזיה בגובה העיניים".
כל גולש יכול לפרסם כתבה באתר בכל נושא הקשור בטלוויזיה, כשהקריטריון היחיד הוא רמת הניסוח בעברית. בניגוד לכותבים ולעורכים בעין הדג, במסך המפוצל מופיעים הכותבים בשמם המלא. "גם אם נתיר לכותב מסויים לפרסם מאמר בעילום שם, אנחנו לפחות נרצה לדעת במי מדובר", אומר אישה.
המסך המפוצל, עין הדג, במה חדשה, אייל הקורא וביפ הם רק טיפה בים. הפופולריות הרבה שלהם ורמת הכתיבה והדיון בהם מלמדים על הצימאון למה שרבים רואים כאינטרנט האמיתי - במה דמוקרטית, חופשית, פתוחה, לנפש האדם ולכל מה שהיא מסוגלת לייצר - לרע, ובעיקר לטוב.