מתחשק לישון

לילה. המטפלת וארקה, ילדה כבת שלוש עשרה, מנענעת עריסה שבה שוכב תינוק ומזמזמת עד שבקושי שומעים:
נום-נומי-נים, שיר לך אשיר...
מול איקונין דולק נר ירוק, מפינה אחת לפינה אחרת של החדר משתרך חבל עליו תלויים חיתולים ותחתונים שחורים, ארוכים וגדולים. הנר מטיל על התקרה כתם ירוק גדול, והחיתולים והתחתונים מטילים צללים ארוכים על התנור, על העריסה, על וארקה... כשהנר מתחיל להבהב, הכתם והצללים מתעוררים לחיים ומתנועעים כאילו נשבה בהם רוח. מחניק. ריח של חמיצת כרוב ועורות עומד באוויר.
הילד בוכה. הוא כבר עייף ונצרד מבכי, אך עדיין בוכה ואין לדעת מתי יירגע. ואילו וארקה רוצה לישון. עיניה נעצמות, הראש נמשך למטה, הצוואר כואב. היא לא יכולה להניע את עפעפיה או את שפתיה, ונדמה לה שפניה התייבשו והתאבנו, שהראש נהיה קטן כמו ראש סיכה.
- נום-נומי-נים, - היא מזמזמת - דייסה אבשל לך...
צרצר צווח מהתנור. בחדר הסמוך, מאחורי הדלת, נוחרים להם בעל הבית והשוליה אפאנאסיי. העריסה חורקת בעגמומיות, וארקה מפזמת - וכל זה מתהווה למוסיקה לילית שמשרה שינה, שכה נעים לשמוע במיטה. וכעת המוזיקה הזאת רק מרגיזה ומעיקה כי היא משרה נימנום, ולישון אסור. אם וארקה תירדם, אלוהים ישמור, הבעלים יהרגו אותה.
הנר מהבהב. הכתם הירוק והצללים מתחילים להתנועע, הם פולשים לעיניה הפקוחות-למחצה של וארקה ובמוחה הלאה הופכים לחלומות מעורפלים. היא רואה עננים כהים שרודפים זה את זה בשמים וצועקים כמו ילדים. אבל הנה נשבה רוח, העננים נעלמו ווארקה רואה דרך רחבה ובוצית, בדרך נגררות שיירות, נשרכים אנשים עם שקים על גביהם, צללים לא ברורים מתרוצצים הנה והנה, משני צידי הדרך, מבעד לערפל סמיך וקר, רואים יער. פתאום האנשים עם השקים והצללים נופלים על הקרקע, אל הבוץ הנוזלי. "למה זה?" - שואלת וארקה. "לישון, לישון!" - עונים לה. והם נרדמים חזק, וישנים שינה מתוקה, ועל חוטי הטלגרף יושבים עורבים ועקעקים וצווחים כמו ילדים, ומנסים להעירם.
- נום-נומי-נים, שיר לך אשיר... - מזמזמת וארקה וכבר רואה את עצמה בצריף חשוך ומחניק.
על הרצפה מתפתל אביה המנוח יפים סטפנוב. היא לא רואה אותו, אבל שומעת איך הוא מתגלגל על הרצפה ונאנק מכאב. אצלו, כמו שהוא נוהג לומר, "משתולל הבקע". הכאב כה עז עד שאינו יכול להגות אף מילה, והוא רק שואף אוויר ונוקש בשיניו:
- בו-בו-בו...
האם פלאגיאה רצה אל האדונים באחוזה להודיע שיפים גוסס. היא הלכה כבר מזמן, והגיעה העת שתחזור. וארקה שוכבת על תנור הלבנים, לא ישנה ומקשיבה ל"בו-בו-בו" של האב. אבל הנה שומעים מישהו מתקרב לצריף. האדונים שלחו רופא צעיר מהעיר שמתארח אצלם. הרופא נכנס לצריף, אין רואים אותו בחשיכה, אבל שומעים אותו משתעל וטורק את הדלת.
- הדליקו אש - הוא אומר.
- בו-בו-בו... - משיב יפים.
פלאגיאה ממהרת אל התנור ומתחילה לחפש את הכלי השבור עם הגפרורים. רגע עובר בשתיקה. הרופא מחטט בכיסיו ומדליק גפרור משלו.
- תיכף, אבאל'ה, תיכף - אומרת פלאגיאה, רצה החוצה וכעבור זמן מה חוזרת עם בדל נר.
הלחיים של יפים ורודות, עיניו בורקות ומבטו מחודד, כאילו יפים רואה מבעד לצריף ולרופא.
- נו,מה? מה אתה חושב לעצמך? - אומר הרופא בעודו רוכן אליו. - אהה! זה מזמן אצלך?
- מה? הגיע הזמן למות, הוד אצילותך... אין מקומי בין החיים...
- די לדבר שטויות... נרפא!
- כטוב בעיניך, הוד אצילותך, מודים לך בכניעה, אבל כמו שאנחנו מבינים... אם המוות בא, מה לעשות.
הרופא מטפל ביפים כרבע שעה, אחר כך קם ואומר:
- איני יכול לעשות דבר. עליך לנסוע לבית החולים, שם יעשו לך ניתוח. סע מייד... סע בלי תירוצים! קצת מאוחר, כולם ישנים בבית החולים, אבל לא נורא, אני אתן לך פתק. שומע?
- אבאל'ה, איך הוא ייסע? - אומרת פלאגיאה. - אין לנו סוס.
- אין דבר, אבקש מהאדונים והם יתנו סוס.
הרופא עוזב, הבדל כבה ושוב נשמע "בו-בו-בו"... עוברת מחצית השעה ושוב מישהו מתקרב לצריף. האדונים שלחו כרכרה כדי לנסוע לבית החולים. יפים מתכונן ונוסע...
והנה מגיע בוקר טוב ובהיר. פלאגיאה לא בבית, היא הלכה לבית החולים לברר מה קרה ליפים. אי שם בוכה תינוק, ווארקה שומעת מישהו שר בקולה-שלה:
- נום-נומי-נים, שיר לך אשיר...
פלאגיאה חוזרת, היא מצטלבת ואומרת:
- בלילה ניתחו אותו, ולפנות בוקר פרחה נשמתו... זכרו לברכה, מנוחתו עדן... אומרים, תפסנו מאוחר מדי. היינו צריכים יותר מוקדם ...
וארקה הולכת ליער ובוכה שם, אך פתאום מישהו מכה בעורפה בכוח, עד שמצחה מתנגש בעץ ליבנה. היא מרימה את עיניה ורואה מולה את בעל הבית הסנדלר.
- מה זה, נבלה שכמותך? - הוא אומר - הילד בוכה, ואת ישנה?
הוא מושך באוזנה עד כאב, והיא מנערת את ראשה, מנענעת את העריסה ומפזמת את השיר שלה. הכתם הירוק והצללים מהחיתולים והתחתונים מתנדנדים, קורצים לה ושוב משתלטים על מוחה. שוב היא רואה את הדרך הבוצית. האנשים עם השקים והצללים שוכבים וישנים שינה עמוקה. כשהיא מביטה בהם, מאד מתחשק לווארקה לישון, היא הייתה שוכבת לישון בעונג, אבל אמה פלאגיאה צועדת לידה ומדרבנת אותה. הן הולכות לעיר למצוא עבודה.
- תנו נדבונת, בשם ישו! - מבקשת האם מעוברי אורח. - חסד אלוהי, אדוניי טובי הלב!
- הביאי את הילד! - עונה לה קול מוכר. - הביאי את הילד! - חוזר הקול, אך הפעם כועס ונחרץ. - ישנה, מנוולת?
וארקה קופצת ומביטה מסביב, ופתאום היא מבינה: אין דרך רחבה , אין פלאגיאה, אין עוברי אורח, אלא בעלת הבית שבאה להניק את תינוקה, עומדת באמצע החדרון. בעוד בעלת הבית השמנה ורחבת הכתפיים מניקה ומרגיעה את התינוק, וארקה עומדת, מביטה בה ומחכה שתגמור. ובחוץ האוויר כבר מכחיל, הצללים והכתם הירוק על התקרה הולכים ומחווירים. הבוקר קרב.
- קחי! - אומרת בעלת הבית ורוכסת את הכותונת על החזה. - בוכה. זה בטח מעין הרע.
וארקה אוחזת בתינוק, מניחה אותו בעריסה ושוב מתחילה לנענע. הכתם הירוק והצללים נעלמים אט-אט, וכבר אין דבר שיפלוש לראשה ויערפל את מוחה. אבל עדיין נורא מתחשק לישון! וארקה מניחה את ראשה על קצה העריסה ומנענעת את כל גופה כדי להתגבר על השינה, אך העיניים נעצמות בכל זאת והראש כבד.
- וארקה, להדליק אש בתנור! - נשמע קולו של בעל הבית מאחורי הדלת.
כלומר, הגיע הזמן לקום ולהתחיל לעבוד. וארקה עוזבת את העריסה ורצה למחסן לקחת בולי עץ. היא שמחה. כשאת מתרוצצת ומהלכת כבר לא מתחשק לישון כמו בישיבה. היא מביאה עצים, מבעירה אש בתנור וחשה איך פניה המאובנים מתעוררים ומחשבותיה מתבהרות.
- וארקה, הדליקי את הסמובר! - צועקת בעלת הבית.
וארקה מבקעת שבבי עץ, אבל רק הדליקה והכניסה אותם לסמובר, וכבר היא שומעת פקודה חדשה:
- וארקה, צחצחי את הערדליים של בעל הבית!
היא מתיישבת על הרצפה, מצחצחת את הערדליים וחושבת שטוב היה להכניס את ראשה לערדל גדול ועמוק, לישון בו קצת... ופתאום הערדל גדל, מתנפח, ממלא את כל החדר, וארקה מפילה את המברשת, אבל מייד מנערת את ראשה, לוטשת את עיניה ומשתדלת להביט כך שהחפצים לא יגדלו ולא יתנועעו בתוך עיניה.
- וארקה, שטפי את המדרגות בחוץ, לא נעים בפני הלקוחות!
וארקה שוטפת את המדרגות, מנקה את החדרים, אחר כך מבעירה אש בתנור אחר ורצה אל החנות. העבודה רבה, אין רגע פנוי.
אך אין דבר קשה יותר מלעמוד במקום אחד ליד שולחן המטבח ולקלף תפוחי אדמה. הראש נמשך אל השולחן, תפוחי האדמה מרצדים בעיניים, הסכין נופלת מהידיים ולידה מהלכת בעלת הבית השמנה והכעוסה עם שרוולים מקופלים ומדברת בקול כה רם שהוא מהדהד באוזניים. להגיש ארוחות צהריים, לכבס, לתפור - גם כל זה עינוי. יש רגעים בהם מתחשק ליפול על הרצפה ולישון, בלי להביט בדבר.
היום עובר. וארקה מביטה בחלונות המשחירים, לוחצת את צדעיה המתאבנים ומחייכת, בלי להבין על מה ולמה. חשכת הערב מלטפת את עיניה הנעצמות ומבטיחה לה שינה עמוקה בקרוב. בערב מגיעים אורחים אל בעלי הבית.
- וארקה, הדליקי את הסמובר! - צועקת בעלת הבית.
הסמובר של בעלי הבית קטן, ועד שכל האורחים שותים תה לרוויה צריך לחממו כחמש פעמים. אחרי התה וארקה עומדת שעה ארוכה במקום אחד, מביטה באורחים ומחכה להוראות.
- וארקה, רוצי לקנות בירה. שלושה בקבוקים!
היא נחפזת מהמקום ומשתדלת לרוץ מהר יותר, כדי לגרש את השינה.
- וארקה, רוצי להביא וודקה! וארקה, איפה הפותחן? וארקה, תנקי את הדגים המלוחים!
אבל הנה, סוף כל סוף, האורחים הלכו להם, הבעלים הולכים לישון.
- וארקה, נענעי את התינוק! - נשמעת הפקודה האחרונה.
בתנור צווח הצרצר, הכתם הירוק על התקרה והצללים מהתחתונים והחיתולים שוב פולשים לעיניה הפקוחות למחצה של וארקה, מהבהבים ומערפלים את ראשה.
- נום-נומי-נים, - היא מזמזמת - שיר לך אשיר...
והתינוק צועק, כל גופו צועק. וארקה שוב רואה את הדרך הבוצית, את האנשים עם השקים, את פלאגיאה, את אביה יפים. היא מבינה הכל, מכירה את כולם, אך בתוך הנימנום היא לא מבינה, רק הכוח שכובל את רגליה וידיה, מעיק עליה, מפריע לה לחיות. היא מביטה סביב, מחפשת את הכוח הזה כדי להיפטר ממנו, אך לא מוצאת אותו. לבסוף, מותשת, היא מכנסת את כל כוחותיה ומאמצת את עיניה, מביטה למעלה על הכתם הירוק המהבהב ואחרי ששומעת את הצעקה, היא מוצאת את האוייב שמפריע לה לחיות.
האוייב הזה - התינוק.
היא צוחקת. היא מופתעת: איך לא הצליחה להבין דבר כה פשוט? ככל הנראה, הכתם הירוק, הצללים והצרצר גם הם צוחקים ומופתעים.
תעתוע אוחז בווארקה. היא קמה מהשרפרף ובחיוך רחב, בלי לעפעף, מהלכת בחדר. נעימה לה ומדגדגת אותה המחשבה שעוד מעט היא תיפטר מהתינוק שכובל את רגליה ואת ידיה... להרוג את התינוק, ואחר כך לישון, לישון, לישון...
צוחקת, קורצת ומאיימת על הכתם הירוק באצבעותיה, וארקה חומקת אל העריסה ורוכנת אל הילד. אחרי שהיא חונקת אותו, היא ממהרת לשכב על הרצפה, צוחקת משמחה על כך שהיא יכולה לישון, רגע חולף והיא כבר שקועה בשינה עמוקה, כמו מתה...
עריכת תרגום: חיים פסח

איגור מלמד, סטודנט ומנהל פורום מוזיקה קלאסית ב-ynet