המירווח שבין ארגוב לפוליקר

כשזוהר ארגוב כרך קרעי שמיכה לצווארו במשטרת ראשון לציון לפני 14 שנה, שיחקו רבים מנהגי המכוניות - שמשמיעים עכשיו את שירתו בפול ווליום - בגן הילדים. גם היום זוהר ארגוב הוא עדיין המלך הבלתי מעורער של הז'אנר הישראלי המכונה "מוזיקה מזרחית". הוא נותר זמר נשמה אולטימטיבי, ששירתו נוגעת עדיין בנפשם ובנשמתם של ההמונים. ארגוב הכריזמטי גילם, למעשה, את המוזיקה הישראלית החדשה שפרצה להמונים בשנות ה-70 על כל יופיה ופגמיה הרבים.
ענני הפלסטיק האופפים את המוזיקה המזרחית בשנים האחרונות, בהשראת הטברנות של יוני רועה, מיכל זוארץ ושמעון פרנס, מאיימים להטביע אותה בים של מתקתקות ומקשים לראות את החדשנות והנועזות שהיו טמונים בה בראשיתה. הפוטנציאל של מוזיקה עצמאית, שהתמקמה מחוץ לממסד המוזיקלי השמרני, התמסמס לשדה בו מרגישים אמנים כמו קובי אוז ודץ ודצה בבית. קשה לראות מכנה משותף בין ארגוב, האמן הטוטאלי והעמוק שסימל את התעוררות הזהות המזרחית בישראל, לבין זמרי הקיטש השטוחים שהצטרפו לאוטובוס המוזיקה המזרחית, למעט העובדה שכל אחד יכול לקנות כרטיס ולעלות.

מהו "האנחנו שבנו"?

בתחילת שנות השמונים, המתעניינים הבודדים בזוהר ארגוב היו עיתונאים משועממים ואטומים. הוא סיפק להם את כל הסטריאוטיפים המקובלים על ישראל השניה, והם מצידם מילאו את טורי הפלילים בעיתון. ארגוב גילם את כל הרומנטיקה של נסיך האופל הטראגי משיכוני העוני, הפרא, פועל בניין יתום שעלה לגדולה. הוא צרך סמים, נסע במרצדסים שלו במהירויות מטורפות ואפילו ניצל בנס מתאונות דרכים. "אני פרימיטיבי", הוא אמר. "כשאני לוקח קראק, אני מרגיש קאובוי", והעיתונים חגגו.
הפעם היחידה בה זכה זוהר לראיון נדיר עם עיתונאי מוצלח שבאמת התעניין במה שהיה לו לומר היתה פגישתו בשנת 81' עם אילן שאול, אז מעיתון הפופ "להיטון", שהגיע לדירתו השכורה ברחוב מלצ'ט בתל אביב, אחרי זכייתו בפסטיבל הזמר המזרחי עם השיר "הפרח בגני". שאול היה, משום מה, העיתונאי היחיד שביקש לראיין אותו, למרות שהפסטיבל היה אירוע מוזיקלי משמעותי. במהלך השיחה התגלה זוהר כאדם עמוק ומחונן. הוא ניסה להסביר לעורכי הרדיו, שסירבו להשמיע אותו, משהו על פלורליזם ורב-תרבותיות - רעיון מתקדם לאותה שנה, שרק התחיל לחלחל אז בניו-יורק ובפריז, יחד עם הסושי.
הוא הציע למוזיקאים המקומיים לא להתרכז בחיקוי אלא לנסות ולשאוב מחומרים מקומיים. "למה לא לשיר את האנחנו", אמר, "מה עם האנחנו שבנו?". ומה היה "האנחנו שבנו"? פתיחות מוזיקלית. המוזיקה המזרחית היא מוזיקת פופ המזקקת בתוכה בליל של סגנונות מוזיקליים: מיוונית ועד שירי ארץ ישראל רוסיים, מתימנית ועד פופ איטלקי וצרפתי, מערבית ועד הודית, וכל אלו בכלים חשמליים של חטיבת קצב רוקיסטית. מה שזוהר עשה בטבעיות, התאזרח אחר כך במוזיקת העולם. אבל יש בהחלט מקום לגאווה ציונית: אחרי הכל, הישראלים היו בין החלוצים ששמו מוזיקה כזאת על מפת העולם.

ממלכתיות חדשה

הפארדוקס של המוזיקה המזרחית הוא שעד היום המוזיקה הזאת לא הופנמה כישראלית למהדרין, כזו העומדת בכל הקריטריונים הציוניים המחמירים ביותר. עד היום מערבבים אותה עם המוזיקה שהביאו היהודים מהגלות, כאילו מקומה יחד עם היידיש, הערבית והלאדינו. קצת קשה להבין למה דווקא מוזיקה הנקראת "מוזיקת ארץ ישראל" והשאובה כמעט כולה ממוזיקה רוסית נחשבת לאחד הסמלים הישראלים המובהקים, ואילו מוזיקה השאובה כולה מחילוף חומרים מקומי עדיין נחשבת לזרה.
זוהר שינה את שם משפחתו מעורקבי לארגוב, כמו המלחין בסגנון הרוסי סשה ארגוב. מעשה קצת קומי, המסמל את כמיהתו לצאת מהגטו המוזיקלי ולהשתלב. כששר את "שיר הפרטיזן" או את "סורו מני" של יעקב אורלנד בטבעיות יחד עם מרוקאית ותימנית, הוא יצר ממלכתיות חדשה, שאינה סגורה רק ברעיונות המוזיקליים של הממסד השליט. יהודה פוליקר, שבא אחריו, עשה אותו דבר, רק שהוא הגיע מצויד בכלי רב עוצמה בדמותו של יעקב גלעד, שהצטיין בהפקה מוזיקלית ובאיכויות תמליליו. אפשר רק לפנטז מה היה קורה אם מבצעים ופרשנים מוזיקליים מחוננים בדמותו של זוהר ארגוב או אבנר גדסי היו פוגשים במפיק מוכשר וקפדן כמו גלעד. זה לא המקום לתהות למה פגישה היסטורית כזאת לא קרתה. מן הסתם קשורות כמה מהסיבות לגאווה ולדעות קדומות. אפשר רק להצטער. כך או כך, ההפסד כולו הוא של המוזיקה הישראלית.

רדיו "מומה" השיק היום את "ערוץ זוהר", המאגד את מיטב שיריו של זוהר ארגוב. הערוץ הרדיופוני כולל גם גרסאות כיסוי של אמנים שונים וחברים, ביניהם חיים משה, זהבה בן, אייל גולן ויואב יצחק, שהושפעו ממנו ומבצעים את שיריו (לינק בצד).