תחושת הרעד של פגישה ראשונה

המשורר והסופר חיים גורי, בן דורו של עמיחי, היה עד לאופן שבו עמיחי התנתק מבני דורו ויצר באופן פרטי, לעצמו, את הפואטיקה ואת הרוחות החדשות של הדור הבא.
גורי: "יהודה עמיחי שייך לדור שנטל חלק במלחמת העולם השניה, לחם נגד גרמניה הנאצית ולחם במלחמת העצמאות. מכנים את הקבוצה הגילית הזאת – 'דור 48' או 'דור תש"ח'. ויש המכנים את אלה בכינוי 'דור הפלמ"ח'. עמיחי היה חייל ארצישראלי בצבא הבריטי ואחר כך השתתף כלוחם בשורות 'חטיבת הנגב' הפלמ"חאית, בקרבות הנגב. אבל כמשורר הוא משויך לקבוצת המשוררים, הסופרים והמבקרים, שעלתה על בימת ספרותנו בראשית שנות ה – 50, ל'דור המדינה'".

- מה מייחד את יהודה עמיחי על רקע דורו ועל רקע הדור שבו השתלב?

יהודה עמיחי נולד בגרמניה ועלה עם משפחתנו ארצה בשנות ה-30, לאחר עליית הנאצים לשלטון. הוא גדל במשפחה יהודית ומסורתית. אף שלימים התפקר, הוא נושא ביצירתו מטען שלם של חוויות הנגזרות מהזהות הזאת. כיליד גרמניה גדל גם בתרבות הגרמנית. כחיל בצבא הבריטי, אימץ לעמו את האנגלית כלשון הספר וההשראה השירית. שילוב של תרבות יהודית-אירופית, מקומית-עברית-ארצישראלית ופתיחות כלפי שפות נוספות ניכר היטב בספריו.
"שנת תש"ח הייתה שנת "השבר הסורי אפריקאי" בהיסטוריה שלנו. מדינת ישראל קמה במערכה כבדה, מרובת אבדות. הסתיים עידן "היישוב העברי בארץ ישראל" והחלה הספירה האחרת – ישראל הריבונית. החל "היום השני". כבר שוטפים את הארץ גלי העלייה ההמונית ממזרח וממערב. רבים מניצולי השואה מגיעים הנה. המדינה מתמסדת. האקלים הרוחני משתנה והולך. תמורה חברתית, פוליטית ותרבותית כזאת מעלה בהכרח משמרת חדשה גם בתחום הספרות. אנשים כותבים אחרת. בקבוצת המשוררים זו אתה מוצא את יהודה עמיחי, נתן זך, דליה רביקוביץ, דויד אבידן, אריה סיוון, משה דור, אורי ברנשטיין, ישראל פנקס, משה בן שאול ואחרים. יהודה עמיחי מזדקר מעל האופק, כבולט וכמפורסם בחבורה ססגונית זו, והוא מגלם את השונה שבדומה.

- מתי ידעת שהתרחשה אצל עמיחי התנתקות מן הדור שלו, שהוא מציע שינוי מהותי בתפישה, בפואטיקה?

אני זוכר שורות שלו, בראשית הדרך: "אני רואה אותך פותחת את המקרר / מוארת מתוכו באור שמעולם אחר." חשתי רעד ואמרתי לעצמי – החלה תקופה חדשה בשירה. אלתרמן ודאי היה מאיר את האישה ההיא באור הנר, ואני, בעוונותיי, באור המדורה. החלה הפגישה שלי עם שירתו שהייתה אחרת, בשפתה, במקצביה, במטפוריקה המפתיעה שלו. בעודו כותב שירים חרוזיים וריתמיים וגם סונטות, פנה עמיחי אל השיר החופשי, אל החרוז הלבן, אל לשון היומיום העניינית, המדוברת. הוא הציע יחס אחר בין חולין ומקודש. הוא נטש לא פעם את התחבולה הפיוטית, החגיגית, הגורפת ויצר את השיר הסיפורי. הוא כתב על אביו ואמו ואשתו, בניו ובנותיו, חבריו ותלמידיו החיים והמתים. הוא כתב שירה אישית מובהקת, כמעט אוטוביוגרפית. הוא כתב את הגיאוגרפיה של אהבותיו ומלחמותיו.
"אך ככל שהיה אישי, מובהק ומסוים, הייתה זו שירה שפונה אל הישראליות כולה ואל האוניברסלי. השיר פונה מעצמו, מייחודו, אל הכלל. השיר נוצר תוך כדי כתיבה וצורתו לא נקבעת מראש, אף לא מקצביו. הוא מאפשר למילה להיחלץ מהשטף הגורפני והמאגי של הזרימה הריתמית ולהתגלות בבדידותה או בקשריה ההדוקים עם מילים שכנות.
"הוא יצר במשך שנים שירה ססגונית להפליא, הצונפת חיים שלמים, על פרטי הפרטים היוצרים ישות המעידה על זמן וגורל. בעודו ישראלי מאוד, ואולי דווקא משום כך, פרץ אל האופק הבינלאומי של זמננו. בעודו ליריקן מעולה, יצר שירה אפית – סיפורית ובעודו בודד במועדו לא משך יד מן האקטואליה, מנקיטת עמדה אמיצה בשאלות היסוד של החברה והארץ שבקרבן חי וכתב. אינני מחדש דבר: יהודה עמיחי הוא אחד מגדולי המשוררים שקמו לשירה העברית ולישראל בדורות האחרונים".