התשובה הגברית לרחם

ר' משה בן מימון (הרמב"ם, בשבילכם) מתהפך ברגעים אלו בקברו בעווית. אותו רופא מהולל בוודאי לא העלה בדעתו ש-800 שנה לערך לאחר מותו יקום ג'זיסט מצליח ממוצא ישראלי ויאמץ את שם מסתו החשובה ביותר ככותרת לספר הביכורים רווי הזימה שלו. אבל אלו הם הרי ימים של פוסט מודרניזם ופוסט פסטיש ומה לא, אז מה לנו כי נלין. לחסידיו של הפילוסוף האריסטוטלי ממוצא שמי ולכל מי שנפשו רגישה, הרשו לי לידע אתכם כי רשימה זו עתידה להיות רצופה בביטויים שעלולים לסכן את ההגיינה הנפשית שלכם, ראו הוזהרתם.
ספרו של עצמון כתוב כיומן וידויים עתידני מאת פרופסור גונתר ואנקר, המייסד המהולל וההולל של התורה הפיפולוגית. אותו פסבדו מדע רואה בחוויות המציצנות, כלומר, ההצצה בתשלום בנערה ערומה המרקדת למול עיני הגברים הכלות וידיהם העסוקות, את החוויה המכוננת של התרבות האנושית. ואנקר, יליד רמת גן, מגולל בזיכרונותיו את חוויות ילדותו, שאיפתו הבלתי נשלטת להפוך לחלל ישראל מהולל, והפיכתו לפחדן מקצועי מהסוג שהיה שולח את יוסריאן לעמוד מבויש בפינת משרדו של מייג'ור מייג'ור. חוויות אלו, והמצוקות הסקסולוגיות אליהן נקלע הפרופסור המכובד, מביאות אותו לשורת תובנות סוציו-סקסואליות ופוליטיות שבעזרתם הוא חוזה את חורבנה של מדינת ישראל ומצליח למלט עצמו בעור אברו המידלדל מהשואה הממשמשת ובאה. הנשים בחייו נפרשות לפנינו כספר הפתוח ואף יותר מזה: אבישג המתאווה להיות אלמנת ישראל, לולה הציירת שגורמת אפילו למלצריות הפלגמטיות של סומרסט מוהם להראות כאחוזות תזזית, מרגריטה המתנפחת, אווה הלחה ועוד ועוד.

שוביניזם מהנה

ספרו של עצמון מצטרף לשורה של ספרים שיצאו לאחרונה, ביניהם "אקדמיה" של יקי מנשנפרוינד, "מתחת לקו העונג" של חגי דגן ו"החטא והעונג" של אלי סוויד, שמצביעים באבר זקור על כיוון חדש בספרות הישראלית הגברית הצעירה. אם ניתן להכליל את הספרות הנשית החדשה (כמו זו שמיוצגת בספריהן של ליהיא לפיד, שלי יחימוביץ' ועוד) כספרות של "מזדיינות", אם תסלחו לי על המילה, הרי שהגברים שבחבורה הם בעיקר ובהגדרתם, זייני מוח. גיבוריהם של דגן, עצמון סוויד ואחיהם לז'אנר מאותגרים חברתית, מכורים לפורנו, רבי שגלים בדמיונם בעיקר, שוביניסטים עד לבלי הכל ושפוטי כוס באופן מוחלט.
שפתם של הטקסטים הללו תהיה תמיד פסודו-אקדמית ואנכרוניסטית באופן מלבב, ובשפת עקלקלות זו יתוודו הגיבורים ודרכם כמובן, גם יוצריהם, על אטימותם הרגשית, חוסר יכולתם לכונן יחסי קרבה עם בנות המין היפה, ותאוותם הבלתי נדלית לטמון עצמם במכמניה של כל אישה מזדמנת ונכונה, ואני משוכנעת כי היהודי הקטן מווינה היה עושה צימעס מהפתולוגיה האוטו-ארוטית / אוראלית שמרצפת את הספרים הללו. הבעיה עבורנו, בנות החצי השני של אוכלוסית העולם, היא, כמובן, שזה עובד. ספרו של עצמון הוא אחד הספרים המצחיקים ביותר שהזדמן לי לקרוא באחרונה (שימו לב לפסקה בה הוא תוהה בנוגע ליסוד הלא החלטי של אקט החדירה ונזכר באמו הפולניה אומרת "גונתר, או שתיכנס או שתצא, אבל תסגור את הדלת") וגם הוא, כמו חגי דגן, מצליח לחלץ ממעמקי האוטיזם הגברי שלו כמה אבחנות מדוייקות על גברים, נשים ונושאים זניחים כמו פוליטקה גלובלית.
ניתן בהחלט להכתיר את הגאון הניו יורקי הגמגמן ותאב הג'אז, הלוא הוא וודי אלן, כאבי הזרם הזה. וארחיק אפילו ואשער כי למרות ואולי בגלל תכונותיהם הפיזיות המוטלות בספק, זיבולי השכל וזיוני המוח הבלתי פוסקים שלהם ונטייתן הטבעית של נשים ליפול שדודות ברשתן של טיפוסים כאלו, נוכל לראות את אותם גברברים כשצעירה חטובה תלויה על זרועם בדרך לבכורת ספרם הבא.

מורה נבוכים, גלעד עצמון, הוצאת כתר, 189 ע"מ.