ביקורת: האהבה כתעלומה חמקמקה

אין דבר מפתה יותר מאשר להתחיל את הכתיבה על "שאהבה נפשי", ספרה החדש של גיל הראבן, בקלישאה: שלמה המלך, מי שהמסורת מייחסת לו כמה משירי האהבה עותקי הנשימה ביותר שנכתבו בעברית, ציין במהלך הקריירה שלו, שבין החידות הסגורות בפני מוחו מצויה דרכו אפופת הערפל של גבר בעלמה. אכן מפתה. משום שהקלישאה מחד והתעלומה מאידך הם שני אספקטים של אהבה שהרומן של הראבן חוקר.
נועה ובר היא עורכת דין וסופרת בת ארבעים ושבע שפרסומה מגיע לה בעיקר מכתיבת ספרי מתח שבהם מככבת גיבורה עשוית לבלי חת בשם נירה וולף. שם משעשע. הוא מתהדר באותם ראשי תיבות של היוצרת שלו ומהווה מחווה לבלש נירו וולף, גיבורו של רקס סטאוט. הספר הנוכחי שכותבת ובר, הוא ספר אחר, ובשני מובנים חשובים, הוא התנסות הפוכה לחלוטין מכתיבת רומן בלשי. ובר כותבת את קורות האהבה העזה והמטלטלת שלה לגבר שבו היא מאוהבת מגיל 17, אלק גינזברג, שנישא לה בנישואים פיקטיביים ומעולם לא מציין שהוא אוהב אותה, ושאת בתו הגר היא מחליטה ללדת ולגדל על אף גילה הצעיר.
המובן הראשון שבו שונה הספר הנוכחי של ובר מן האחרים הוא הגיבורה. נירה וולף היא האישה שוובר היתה רוצה להיות: גירסה נשית של ג'יימס בונד, שחיה בעולם שאין בו היקשרות - רק מין מזדמן. המובן השני קשור לטיבם של הרומנים שבהם מככבת נירה וולף, ששייכים לז'אנר הבלשי. אלה רומנים שבמרכז שלהם נחה תעלומה שמזעזעת את הוודאות של המציאות, והגיבור אמור למצוא את פתרון התעלומה ולהחזיר את הסדר על כנו. החידה הבלשית מקבלת את המשמעות שלה עם הפתרון, שמסדר את העולם ומראה את המבנה ההגיוני שעומד מאחרי השתלשלות האירועים. כשמדובר באהבה, ובר דוחה את קיומו של פתרון בכל רמה אפשרי. היא שוללת את הפסיכולוגיה, הרואה באדם את התוצר של העבר שלו ואת הסך הכולל של הטראומות שלו, ולועגת לחברות הפורום אוהבות האנונימיות שאוהבות את הגברים שלהן עד טירוף ושנכונות לקבל הסבר פסיכולוגי לבעיה שלהן. ובר מבטלת בבוז גם את הניסיונות לתפוס אהבה באמצעות מקבץ של חוויות.
ככל ששוקעים ב"שאהבה נפשי" נעשה ברור יותר ויותר שהמחלה של ובר איננה אהבה, אלא רצון לייחד את האהבה שלה מכל האהבות בעולם שנחוו, וקובעו באמנות או בתרבות הפופולרית, בסרטים או ברומנים רומנטיים. הסיפור של ובר מכיל מבנה שחוזר על עצמו: היא מגוללת פרשיה, ומיד צצה מול עיניה ומול עיני הקוראים סצינה מקבילה מספר או מסרט. ובר בוחנת את הייצוג הלא קרוא שאורב בתודעה הקולקטיבית ומכחישה נמרצות את היכולת שלו לתאר את החוויה הפרטית שלה, מבטלת אותו כקלישאה. היא אינה מוכנה שהאהבה שלה תצטמצם לסממנים או תיפרט למעשים. ובאי המוכנות הזו נעוץ הכישלון העצוב שלה. הנמען של ובר לא יכול להזדהות אתה משום שהיא מתאמצת להפוך את האהבה שלה להתנסות נטולת ייצוגים. אותה השתדלות להפוך את האהבה לתעלומה חמקמקה וגמורה, למשהו שלא מוכן להיות כלול במחווה אחת, בזיכרון של ריח או של מזג אוויר, באחר צהריים שאי אפשר להמירו בדבר - מוחקת את הביטוי של אהבה ואולי גם את החיים של ובר. היא משאירה רק את האמירה על קיומה של האהבה. ""אהבתי אותו", מתוודה ובר, "כלומר, הוא הוטבע בי בעומק העומקים אז התפזר לי בכל התאים, ואז המיר את מהותי עד שלא היתה לי בעלות על האהבה." ומוסיפה ארבעים עמודים מאוחר יותר, "אינני יכולה לומר מדוע אני אוהבת את אלק, האהבה איננה פונקציה של אף אחת מתכונותיו."
הכישלון של נועה ובר הוא ההצלחה של הראבן. העברית של הראבן מפליאה להעביר את הנוקשות, הישירות והמודעות העצמית המכאיבה של ובר לקורא. הזעם, המרירות והתסכול של ובר מבוטאים היטב וכך גם התהייה הפשוטה וההכרחית על האהבה שמחליפה את התעלומה הגלומה באהבה: היכן האהבה? האם היתה שם אהבה בכלל?

"שאהבה נפשי". גיל הראבן. הוצאת כתר