אינדונזיה זה מוסלמים, לא? מסוכן?!
גשם, גשם ועוד גשם, אוטובוסים דולפים עם תרנגולות וג'וקים, ונופים בירוק עז. גילי סופר (מערבי מבית טוב), מגלה אי שם גם כפר מוסלמי, שבו הגברים דווקא תלויים בחסדי הנשים
| הכבישים |  | שלטון הנשים | | מרכז לטיילים | | |
זה לא כל כך נעים לחפש מקום ראוי ללון בו בכרך בן מיליון כפריים, בחושך, אחרי שלוש שעות הפלגה, שלוש וחצי שעות במיני-ואן (מונית לעת מצוא) ועוד כמה שעות של בירורים אין סופיים - איך מגיעים ולאן. ולחשוב שבבוקר עוד היינו בסינגפור. גשם, לא מפסיק לרדת גשם, ונקודת השבירה באינדונזיה קלה: אתה פשוט נכנע ומגהץ את כרטיס האשראי במלון חמשת הכוכבים הקרוב.
אינדונזיה נגלתה לנו בדרך הקשה: שהכלכלה שם חופשית, כל כך חופשית, שכל אמצעי התחבורה הם בידיים פרטיות ואין אפילו תחנה מרכזית. שהאוטובוסים, כמו שאר אמצעי התחבורה באינדונזיה, מחולקים לחמש מחלקות. שאינדונזית היא שפת העל ובני המקום מצפים שתדע אותה, כמו שאתה מצפה שהם ידעו אנגלית.
גילינו שגם פה רוב המוניות הן טוסטוסים וכי הגברים שטופי זימה, גם אם אינם נהגי מוניות, ושהם מעשנים ציפורן במקום טבק.
וגם גילינו את הכלל הכי חשוב בטיול בצוותא: לא להתפצל. אם הולכים לאיבוד, או נגמר הכסף המקומי, או אם מישהו חולה או רעב עכשיו. שלוש שעות על גב של מונית-טוסטוס בניסיון למצוא את נקודת המפגש שנקבעה מראש אינן מומלצות. גילינו את ה-down under - לא לסמוך על חוש ההתמצאות - חד ככל שיהיה, כשעוברים את קו המשווה.
גשם ללא הפסקה כבר אמרנו? בבוקר זרחה השמש. כנראה שככה זה, ואז גם עשתה את עבודתה נאמנה הבחורה שהופקדנו בידיה, על מנת לחלץ אותנו מהעיר. אחר הצהרים כבר היינו על האוטובוס לבוקיטינגי, שלאחר 15 שעות נסיעה יביא אותנו אל היעד המסוקר כל כך במדריך שבידנו. או כך לפחות האמנו.
או: איך הגענו לבוקיטינגי ברכבת הרים
אין תשתית. האוטוסטרדה הטרנס סומטרית, שאורכה מעל 2,000 ק"מ היא לא יותר מדרך אספלט חד נתיבית ומפותלת. חד נתיבית, למי שעדיין נעול מדי על מושג האוטוסטרדה, פירושו 2.5 מטר רוחב. גם בקטעים שלא עוברים בהרים הנסיעה אינה במישור, איש לא יישר את הקרקע לפני שהניחו את האספלט. אפילו האוטובוס הכי חדיש, ויש כאלה, לא יכול לעבור את המרחק במהירות.
הפיתולים, העליות והירידות גורמים גם לפחות רגישים מביננו לחטוף בחילה קשה. העובדה שהחבר'ה מעשנים גם אם יש מיזוג אוויר, לא מוסיפה להרגשה, אני מניח, אף כי באופן אישי, הרגלי העישון הם אחת הסיבות שמאוד אהבתי את אינדונזיה.
המידע לגבי אורך הנסיעה אינו אחיד על פי רוב, ובלתי מדויק בעליל. אבל קטעי נסיעה של מעל 12 שעות הם עניין של מה בכך, לעתים אף כפול מזה. בהתחשב בתנאי הכביש הנהגים טסים, וחוצים את האי לאורכו בקצת פחות משלושה ימים. ההרגשה, יש להדגיש, דומה יותר לנסיעה ברכבת הרים.
חשבנו שנגיע לבוקיטינגי, ופתאום באמצע הלילה (שוב גשם שוטף), באחת ההפסקות על פרשת דרכים, מגלים לנו שכאן מבצעים את המושג האינדונזי הידוע "צ'נג'בס" או בעברית – 'אנחנו נוסעים, אתם נשארים והדבר הזה שנראה כמו אוטובוס משנות המנדט לוקח אתכם ליעדכם, ויאללה ביי'.
הגג דולף, המושבים ספוגי מים, ארגזי עץ במעברים, ולולים. כן גם של פעוטות אבל בעיקר של תרנגולות. טינופת נוראית וג'וקים. מזל שמדובר ב-3 שעות "בלבד". לפנות בוקר הגענו לבוקיטינגי, בירת המיננאג קבאו.
או: איך יתפלצו במזרח התיכון לקולה של המואזינה
השאלה השנייה שישראלים תמיד שואלים על אינדונזיה "זה מוסלמים, לא? מסוכן?!" אז עכשיו, כשכל העולם עסוק בלהיות היסטרי מהאיסלאם, אולי כדאי לזכור שיש לו יותר מפן אחד. בין יתר העמים, השבטים והקבוצות האתניות, שגרים בסומטרה יש גם אנשי המינאנג קבאו, מוסלמים מטריאכליים.
מספרים שעל פי מספר החדרים שיש בבית ניתן לדעת כמה בנות יש לו לאדם. חדר על כל בת זה העיקרון. הבנים ישנים בחדר ההורים עד הגיעם לבגרות. לא דווקא לגיל בגרות אלא לבגרות מינית, אז יעברו לגור עם שאר הרווקים במסגד.
יש מי שיישארו עד גיל מאוד מבוגר במגורי הרווקים, לעתים אפילו עד גיל 40. בני המזל יתחתנו ויעברו לגור בבית נשותיהם.
תהליך החיזור גם הוא שונה מכל המוכר לנו: הדבר היחיד שדומה הוא בחירתה של האישה רק שאצל המינאנג קבבאו נהוג שהיא זו שיוזמת, והבחור תלוי לחלוטין בחסדיה. אם זה לא מובן מאליו מהמושג מטריאכלי: הנשים הן בעלות הרכוש, היורשות והמורישות. מדובר בחברה מסורתית למדי, אך מוסלמי המזרח בתיכון יתפלצו בוודאי לשמע המואזינה: אישה הקוראת לתפילה, למרות שרוב המתפללים במסגד הם גברים דווקא.
משמעות השם מינאנג קבאו בשפתם היא: נצח עגל. האגדה מספרת שהיה מלך אכזר, מג'אווה, שרצה להשתלט על אדמות המינאנג הפוריות. הם כשבט חלש לא ידעו מה לעשות וסוכם כי יתנהל קרב שוורים על מנת להכריע את המערכה. השור של המלך היה כמובן גדול באופן יוצא דופן ואנשי השבט היו אובדי עצות.
מה עשו? לקחו שור צעיר, כמעט עגל, וחיברו לקרניו הרכות צמד תערים. השור הצעיר נגח את שור המלך הענק בבטנו והתערים פצעוהו לקול תרועות השבט: "מינאנג קבאו מינאנג קבאו" (נצח עגל נצח עגל). מאז יושבים, לפחות על פי האגדה, בני השבט על אדמתם לבטח.
קרני העגל הן גם המוטיב השולט בארכיטקטורה האופיינית למיננאג קבאו. גגות הבתים דמויי קרניים, במיוחד גגותיהם של בתי המפגש. בני השבט חיים בחמולות (קלאנים) ולכל חמולה יש בית מפגש בו נופלות כל ההחלטות החשובות, בו נפגשים לעריכת סולחות, לחתונות ולכל אירוע של החמולה. כוחו של בית המפגש נשמר גם באמצעים כלכליים: במקום מאוכסנת התבואה של החמולה כולה, אורז בעיקרה.
או: בדרך למרכז השיקום של קופי האורנג-אוטן
האדמה באמת פורייה, סומטרה היא ארץ השפע: אורז, קפה, קינמון, גומי וגם נפט בצפון, שהוא מקור המלחמה של בדלני אצ'ה עם השלטון המרכזי בג'קרטה. הגיאוגרפיה היא טרופית במלוא מובן המילה. גשם, גשם ועוד גשם, ויערות גשם. עיסה מהבילה של מים שעולים ויורדים השמיימה. עיקר העומס הטרופי הוא דווקא בצפון סומטרה. אבל גם במרכזו של האי הטרופי, מזג האוויר הוא גשום תמיד, 24 שעות ביממה.
בוקיטינגי עצמה היא עירה חביבה המשמשת כמרכז טיילים לכל האזור. במרכז רחוב ארוך שבו ניתן למצוא בתי קפה ומסעדות הפונים לטייל הממוצע ומציעים אוכל מערבי יחסית, ומספר רב של "מדריכי טיולים" לסיורים של יומיים עד עשרה ימים אצל השבטים הפראיים בג'ונגלים שבאזור.
בעיירה עצמה יש מה לעשות לפחות שלושה ימים חוץ מיומיים הסתגלות. מי שרוצה לטפס על פסגת המראפי, אחד משלושת ההרים למרגלותיהם שוכנת העיירה, יכול להביא בחשבון עוד יום יומיים. במקום עומד מגדל השעון המפורסם של העיר, זכר לימיה של בוקיטינגי כמצודה הולנדית. המצודה עצמה, מוזיאון שחרור לאומי, ואיך לא, שוק שמומלץ ללכת בו לאיבוד חצי יום לפחות, לפני שממשיכים דרומה לכיוון האי המרכזי של אינדונזיה או צפונה, לטריטוריה של שבטי הבטאק - נוצרים עם היסטוריה של אוכלי אדם – או לבוקיט לוואנג, מרכז שיקום לקופי האורנג אוטן. ועל כך יסופר בפרק הבא.
כמה טיפים:
ישראלים שאין בידם דרכון זר יכולים להיכנס לאינדונזיה דרך בנגקוק. בקאן-סאן יש עשרות שלטים שמובילים לסוכנים המספקים ויזות. ויזה לארבעה שבועות תעלה 200-250 דולר.
המחיר משתלם בגלל יוקר המחיה הנמוך (1 שקל שווה ל-2425.01 רופי אינדוזני, 1 דולר שווה ל-10,219.03 רופי אינדונזי). לדוגמה: לינה בגסטהאוס או במלון תיירים תעלה כ-60,000 רופיות (6-8 דולרים). ארוחה במסעדת טיילים תעלה כ-20,00 רופיות ובמסעדה מקומית – כ-10,000 רופיות.
טיול בן ארבעה שבועות הסתכם ב-500 דולר לזוג.
לפנייה לכתב/ת 
