שדה בוקר, עין עבדת ומה שבינהם

אחרי שמחזונו הגדול של בן-גוריון על איכלוס הנגב נותרו כמה עיירות שעתידן פחות בהיר אפילו מעברן, כמה יישובים חקלאיים שיותר משהם מגדלים מזון הם מנסים לשווק תיירות קסומה וחדרי אירוח נאים, ומרכזי תעשייה שלא הצליחו להתרומם ממש למשהו שמכה את העולם בתדהמה של השתאות - נותר לעמוד באחוזת קברו המטופחת של החוזה והאידיאולוג.
זוהי פנינה ירוקה ומגוננת, בנויה לתלפיות אך בצנעה, כראוי לאיש ההוא. ממנה אפשר להשקיף על העולם המדברי שאותו ראה ואת השחתת פניו חלם, ולברך - מעשה כפירה נוראה בחזון - על כי הנגב ניצח. יופיו לא הושחת בערי קוביות ועשן רעיל לא מיתמר מארובות מפלצתיות ואינו מכסה את עין השמש המדברית. המדבר, כך מסתבר, עוטף בעוצמתו - שהיא יופיו, היא פראותו, היא הנידחות המופלאה של הסלעים והדקלים, המעיינות הזעומים ושפע צוקיו - את מי שבא לשנות בו מעשה בריאה ולהוסיף יש מאין במקום שיש בו כבר כל כך הרבה.
עמוק מתחת לאחוזה ומתחת לקיבוץ שבו בחר האיש לכלות את בדידותו, ומתחת לכפר האקדמי ולאכסניות הנושאות לחלופין את שם שדה-בוקר ובן-גוריון, נפתח עמק הגבול הבוהק בין הר נגב, שהוא אחד מצפון לו, לבין הר נגב שהוא אחר, מעברו הדרומי. העמק הזה הוא מפערו המפותל כעכן של נחל צין, זה שבעברית הוליכוהו, מראשו ליד הר רמון ועד מותו אל נחל הערבה, בשמו האחד, צין, ואילו הבדואים, תושביו הקודמים של המדבר הזה, קראוהו בחלקים - נחל הרוח, ונחל המשב החזק, ונחל צרורות האבן, והנחל שמימיו מרים, ונחל עבדת ונחל הבורות. שעל כן, בכל חלק ממנו נושבת הרוח אחרת, ומעיינותיו נובעים בכל חלק באופן שונה, ואין גביו במעלהו כגביו בתחתיתו, וצוקי מסגרתו חומים פה וצהובים שם, ושטיח נשמתו ארוג בחוטים רבים שחוזקם ועוביים וצבעיהם עושים אותו רב אנפין ורב שמות.
עוד נשוב בוודאי לשוח בצין הגדול, שעל כן אמרנו - אינו אחד. ובינתיים, פינותיו הקרובות אל המקום בו שוכנת אחוזת הקבר וכל שסביבה, הן פינות הקסם הקטנות, שהפכו זה כבר למוכרות ברבים, ואף הרשויות גובות ממונם של הבריות כדי שייהנו מזיוון הנאה, והמונים גודשים אותן בעיתות היום, ובכל זאת נותרו הן יפות כשהיו. כך הוא עין-מור - בריכה נאה ופוטוגנית שמימיה רעים וממנה הולך שביל הלאה לבריכה העמוקה של עין-עבדת, שהיא פנינת פלא אמיתית באמצע המדבר, ואפילו שכבר כמעט והתרגלנו ליופי, כאן הוא עדיין חובט בחושים וממלט קריאת מה גדול המקום הזה. אולי...
ועוד שביל הולך בחורשות קטנות של עצי צפצפת הפרת, ומטפס אל הצוק הלבן שמימין, עולה במדרגות ברזל, ואחריתו במרפסת שממנה רואים את כל הפלא הזה. ועוד מעיין אחד נמצא במעלה הנחל, מעבר לשביל הסולם וחבוי בעומקו של נקיק, בתחתיתו של מפל אבן גדול. כולו בריכות ועדיין קוראים להן כדרך הבדואים - מעריף - המעיין המשגר את טלליו. עוד לא נולד מעיין עם שם יותר נכון ויותר יפה מזה. אוסף של בריכות קסומות וסלעים גדולים, נוצצים ושחורים מלחות, וקירות צרים ולבנים שהם מצע לסבך של צמחיה מכל העברים, וקיר המפל הגדול של נחל עבדת סוגר על הנקיק הזה כדרך ללא מוצא, וגם כדופן ארובת הצצה לשמים.
בקניון הלבן של עין-עבדת יש נשרים, יעלים ויעלות, צוקים לבנים כמו שאין כמעט בשום מקום אחר בארץ, מים נהדרים ושרכים, חורשת צפצפות פרת המאדימות בשלכתן כאילו לא מדבר כאן אלא ביערות מן הצפון, ומערות שחצבו נזירים ביזנטים לפני כ-1,600 שנה להימלט מסאון העיר עבדת והמולת שווקיה ובתי תזנוניה. הכל יש שם, כאילו חוצות של יופי ובית ממכר לפלאי העין ולחמודות הלב.

איך מגיעים

נוסעים בכביש 40 לכיוון מצפה-רמון. שילוט מאיר עיניים על הכביש, אחרי שדה בוקר, מפנה גם לאחוזת קברו של בן-גוריון, גם למדרשת שדה-בוקר וגם לעין-עבדת. עוד בסביבה: 1. נחל חווארים - ערוץ קטן חתור בסלעי חוואר בהירים. בראשו, בור מים ביזנטי חצוב, גדול מאוד, ובהמשכו פיתולים יפהפיים בנקיקי חוואר. מצוין לטיולי אור ירח; 2. מעיינות קטנים מתחת למצוק הצינים, כמו עין שרב, עין עקב, עין זיק, עין שביב, עין טרפה. מותק של מעיינות. נגישים ברכבי שטח או ברגל (בלבד); 3. עבדת - שרידי עיר נבטית-ביזנטית. גלי חרבות מרשימים על גבעה, שמעידים על כך שלבן-גוריון היו בהחלט סיבות לחשוב שחזונו עשוי להתגשם.

טריוויה

דמות צבעונית ומרתקת הקשורה לבן-גוריון היא דמותו של יהושע כהן המנוח. האיש היה שומר ראשו, ובשנותיו האחרונות גם מלווהו הנאמן. אחרי מותו של בן-גוריון, לא חדל יהושע כהן מלטפח את מורשתו ואת זכר דמותו ופועלו. ספק רב גם אם הפסטיבל לכאורה שנהגו בשנת ה-100 להולדתו היה מתקיים ללא דחיפתו הבלתי נלאית של כהן. הוא גם היה, זמן לא מבוטל, הרוח החיה מאחרי פעילותו של בית-ספר שדה בכפר-עציון והיה שותף אמיתי לחידוש ההתיישבות היהודית בגוש עציון.
הקוריוז הצבעוני ביותר בסיפור הוא ששומר ראשו של בן-גוריון היה איש לחי מובהק, מחתרת שבן-גוריון כמעט והוציא אל מחוץ לתחומי הקונסנזוס של העם היהודי, ובכל מקרה, מאז הקמתה ועד למהפך השלטוני ב-1977, היתה זו קבוצת טרור יהודי, מחוץ לתודעת המורשת והחינוך בישראל.