לעזאזל חוק השבות

התמונות שבאות מארגנטינה, של רעבים מחטטים בפחי-זבל, המון שבוזז חנויות וקשישים שחיים בדלות קורעת-לב, מוציאות ממאורותיהם את אותם טיפוסים שהסבירו לנו – עם עין אחת בוכה ואחת צוחקת – למה מגדלי התאומים ההרוסים ו-4,000 גופות מפוחמות זה טוב ליהודים (הישראלים, כמובן). הנקרופילים האלה – שצר עולמם כַּמרווח שבין שני קוציה של ה-צ' במילה ציונות – מחככים עכשיו את אותן ידיים באותה הנאה גלויה לנוכח הטרגדיה הכלכלית שפקדה את ארגנטינה, ומתמוגגים לאפשרות שיפקוד את המדינה גל עלייה של המוני יהודים רעבים במבטא דרום-אמריקני.
כאילו שכבר הוצאנו את יהודי אתיופיה מהקרוונים, כאילו שכבר חיבקנו אותם אל מרכז החברה הישראלית; כאילו שאין עוד רופאים ומהנדסים ומדענים יוצאי ברית-המועצות לשעבר, שבמקרה הטוב מטאטאים רחובות, ובמקרה הרע קופאים על ספסלים בגנים ציבוריים. כאילו שאנחנו בכלל יודעים לקלוט או לחבק מישהו או משהו.
והנה, אך סיים ראש הממשלה את מסיבת העיתונאים שבה הודיע לנו שאין כסף לכלום ושכולנו נקוצץ (מלבד הכיבוש, המתנחלים וההתנחלויות, כמובן), וכבר נועד עם יו"ר הסוכנות והחליט על "עידוד עליית יהודי ארגנטינה". מענק של 20,000 דולר לכל משפחה לרכישת דירה, מענק התארגנות בסך 2,500 דולר ועוד כהנה וכהנה.
ואני רוצה להיות היום הילד מ"בגדי המלך החדשים", ולשאול אם המדינה הזאת ויתרה גם על השאריות הקלושות של בינתה. אני מבקשת לכפור בעיקר ולהגיד בקול יציב: לא צריך להביא הנה את יהודי ארגנטינה, לא צריך לעודד אותם לבוא, ובוודאי שאין להעניק להם אפילו אגורה שחוקה אחת.
מבלי לעורר את חמתו של פרופ' אמנון רובינשטיין ולטעון שאחרי 53 שנה הגיעה העת למחוק לגמרי את חוק השבות מספר החוקים של מדינת ישראל; ומבלי לציין את העובדה שהיהודים היחידים בעולם שחייהם נתונים בסכנה הם יהודי ישראל - אפשר לומר שאם בכלל יש עדיין הצדקה לחוק הזה, עליו לחול רק על מי שיהדותו במדינה אחרת מסכנת את חייו. בכל הכבוד – ובכל הצער – למעלה מחצי מאה עמדה לרשותם של יהודי ארגנטינה כדי לעלות ארצה, ורובם לא עשו זאת. באנגלית זה נקרא TOUGH LUCK. הם אינם נמצאים בסכנת חיים, איש אינו מאיים על חייהם כיהודים. הבעיה היא כלכלית, היהודים נמצאים באותה סירה ככל אזרחי ארגנטינה, ומדינת ישראל – אבוי – איננה בית-התמחוי של כלכלות מתמוטטות.
אולי ראש הממשלה, שמפזר עשרות אלפי דולרים ליהודים ארגנטינים פוטנציאלים, לא שם לב שרבע מהילדים שחיים בתחום השיפוט שלו נמצאים מתחת לקו העוני; אולי לא סיפרו לו שאזרחי ישראל הנכים מפגינים כבר עשרה ימים בתביעה להעלות את קצבתם המחפירה; אולי הוא היה עסוק בסירוב הגאוני לאפשר את ביקור ערפאת בכנסיית המולד מכדי שתגיע אליו השמועה שקצבאות הביטוח הלאומי הוקפאו וקוצצו יחד עם דמי האבטלה; שיש כאן למעלה ממיליון עניים ואבטלה חסרת-תקדים. שגם כאן יש אנשים שמחטטים בזבל; שגם כאן יש זקנים שחיים בדלות קורעת-לב; שיום יבוא – והוא אינו רחוק – שהעם הגדול והרב הזה ימרוד בעם השבע ובמנהיגיו המפוטמים והאטומים. אולי כדאי שלפני שמר שרון חוצה את האוקיינוס כדי לצוד שם נפשות במצוקה ולהביאן הנה (לתגבר את המחסומים?), יואיל להוציא את קצה אפו מחלון משרדו ולתחוב אותו בעניי עירו.
אם חוק השבות פירושו שנגזר על אזרחי ישראל המקופחים והעניים, המובטלים והנכים, להסכים שממשלתם תעניק מכל טוב הארץ למי שאיבדו את רכושם בארץ אחרת – אז לעזאזל חוק השבות. ואם מי מיהודי ארגנטינה רפה-שכל דיו כדי להתעקש ליפול מן הפח אל הפחת ולבוא דווקא הנה – יתכבד ויבוא. אך אל לו לצפות ליותר ממה שיוענק לו אם יעשה בחירה יותר רציונלית, במקסיקו-סיטי או במיאמי, למשל. אף לא אגורה. אף לא אגורה שחוקה אחת.

רֹני טלמור, סופרת ועורכת