"כך נעצרתי בגלל תלונת כזב של גולשת"

"ביום רביעי, 26 דצמבר 2001, קיבלתי שיחה טלפונית מחוקר בשם מאיר המורה לי להגיע לתחנת המשטרה בעכו לחקירה שלא ידעתי במה עניינה.
בשעה 12:30 בצהריים התייצבתי לחקירה במשטרת עכו. החקירה שנוהלה ע"י חוקר בשם **** ממחלקת החקירות בעכו, נגעה לגבי תלונה שהוגשה לפני כחודש במשטרת חיפה כנגדי ע"י מתלוננת בשם ****, הידועה לי ולאחרים בכינוי האינטרנט שלה המוכר **** ובכינוי נוסף פחות מוכר בשם ****. בניגוד לפרסומים שהופצו ע"י דובר משטרת ישראל ביום המעצר ולאחריו, ש"צעיר תושב עכו הטריד צעירה ממרכז הארץ באמצעות מחשב", אז אבהיר שאני צעיר בן 31, והמתלוננת היא זקנה בת 40.

איך הכל התחיל

קדמה לתלונה, סאגה אינטרנטית רצינית - מלחמה וירטואלית אמיתית - שנמשכה מספר חודשים במספר פורומים באינטרנט, שכללה השמצות כנגדי מאותה גולשת, רישום לא רצוני שלי על ידה לאתרי סקס ופדופיליה, תגובות לא מחמיאות כאילו בשמי על כתבות ב-YNET, השמצות מקצועיות, רמיזות על עבר פלילי שקרי, השפלות, והרבה מאוד הודעות של בחורה אחת משועממת העונה לכינוי **** שכתבה בעיקר בפורום עיצוב גרפי בפורטל תפוז, ובאתר חינמי שנמצא בשרתי YAHOO שפתחה במיוחד לשם כך כדי ליצור מגזין השמצות למעצבים גרפיים בשם ****.
בינתיים, רוב החומר המלוכלך נמחק משם, אבל העתקים ממנו נשמרו לכל המעוניין במקום אחר. גולשים אחרים גם אכלו ממנה קש, אבל עצם זה שהם מנהלים ב-***, איפשרה להם למחוק את ההודעות של אותה מטרידה ולא לעשות מזה יותר מדי עניין.
אני אישית פניתי במכתבים מנוסחים בצורה משפטית (מבלי לפגוע בזכויות), על מנת שימחקו הודעות משמיצות כנגדי ושינסו להפסיק את התופעה הזו.

החקירה: שומר על זכות השתיקה

החקירה (שלא באזהרה) שהחלה בקריאת ההאשמות כנגדי כאילו הטרדתי את המתלוננת באינטרנט, איימתי עליה, על חייה ועל חיי החתול שלה, גרמה לי זעזוע קל, ולכן החלטתי לשמור על זכות השתיקה ולהקשיב לשאלות בלבד ולא לענות לגופן של השאלות. גם חוקר המשטרה הדריך אותי בתחילת החקירה שמותר לי לשמור על זכות השתיקה. והכי חשוב: עורכי הדין הפליליים הכי גדולים אומרים שהכי טוב לסתום את הפה בחקירות משטרה.
השאלות בחקירה סבבו סביב תמליל שיחת איסיקיו שהתנהלה משך זמן מה ביני לבין המתלוננת שאותה הכרתי מקודם והייתי איתה בקשרי ידידות עמוקים. קשרי הידידות היו ביני - בכינוי "הלמו" (halemo) - לבינה בכינוי ****. קשרי הידידות שלנו נמשכו כשנה, כאשר לשנינו תחומי עניין משותפים כמו מחשבים ואינטרנט, עיצוב גרפי, עיצוב סטיקרים פוליטיים, אהבה רבה לחתולים ואפילו אוכל. קשר הידידות הזה נפסק, כאשר גיליתי שכותבת אחרת בכינוי **** כותבת עליי בגסות, תוך כדי השמצות גסות, ירידות משעשעות ושאר הגיגים מבית מדרשה.

"האיום"

לאחר שגיליתי ב- 100 אחוז שהגולשת המשמיצה **** היא בעצם ידידתי ****, פניתי אליה באיסיקיו והסברתי לה ש"עליתי עליה. הדבר נפל עליה כברק ביום בהיר. תוך כדי רוגז נוראי והטחת האשמות בי ונסיון מיידי להשמיץ אותי מול אנשים אחרים, היא החלה במסע השמצות נגדי. מבחינתי, העניין הסתיים, ואף טרחתי לומר לה שאני לוקח את מה שעשתה לי בהומור ושלא תדאג, כי אני לא הולך להסגיר את הסוד שלה.
חשבתי שהעניין נגמר בזה, אבל נודע לי בשיחה אחרונה באיסיקיו עימה שהיא פנתה למשטרה בתלונה נגדי, ובעצם הולכים למרר לי את החיים. הסברתי לה שאני לא אשתוק ולא אבליג על כך ונתתי לה לחשוב מה שהיא רוצה, מבלי להסגיר מה באמת אני הולך לעשות (למשל לתבוע אותה על לשון הרע, על הוצאת דיבה ועל תלונת כזב).
על הקטע האחרון התמקדה המשטרה בחקירתה. מה בעצם כלל ה"איום" שלי ? להרוג אותה ? לשבש חקירה ? לשרוק לה בטלפון ? אולי לשלוח את החתול שלה באוטובוס לבאר שבע ? כל אחד ודימיונו הוא.
בתום החקירה, חוקר המשטרה שחש נעלב ביותר שלא עניתי על שאלותיו ומעצם העובדה ששמעתי להנחייתו ושמרתי על זכות השתיקה, הבטיח לי שמעתה אני הופך להיות הפרוייקט שלו והוא יקח על עצמו ללמד אותי מה זה לשמור על זכות השתיקה. אצלו ברישומים אפילו מופיעה עבירת מחשב קודמת שלי (שלא נשפטתי עליה) וזה די מצדיק התעללות קשה מצידו כנגדי.

אל המעצר

בתום החקירה נשאלתי האם אני מוכן לתת את המחשב שלי (ללא צו תפיסה) למשטרת ישראל על מנת שיבצעו בו בדיקות. כמובן שסירבתי (גם את מכונת הכביסה שלי הם לא היו מקבלים), דבר שגרם זעזוע רב וקשה לחוקר.
הועלתי אחר כבוד למפקד אגף החקירות במשטרת עכו, על מנת שזה יחתום על כניסתי למעצר של 24 שעות בבית המעצר בעכו (בית מעצר גליל). מייד נכבלתי באזיקים על הידיים. נטען בפני שאני חוכמולוג וזה ממש לא בסדר שאני לא נותן להם את המחשב שלי לבדיקה שלהם, והוא - מפקד מחלקת החקירות, הולך לתת לי שיעור וסדנא בנושא.
בתום המאמץ הרב שהשקיעו השוטרים בחתימה על כל המסמכים הדרושים כדי להכניס אותי למעצר של 24 שעות, הובלתי אחר כבוד, כפות באזיקים על הידיים, לבית המעצר בעכו שנמצא במתחם תחנת המשטרה בעכו. נשאלתי ע"י הסוהר התורן האם זה המעצר הראשון שלי, מה שמי, תאריך לידתי ומספר תעודת הזהות שלי. הוכנסתי לחצר בית הכלא, חצר בגודל של 5 מטר על 5 מטר והמתנתי. מספר דקות לאחר מכן, נכנס סוהר, בדק אותי האם אני לא מסתיר כלי נשק כלשהו, רוקן את כיסיי והכניס אותי לתא מספר 11, התא היחיד בבית מעצר עכו שמאוכלס ע"י עצירים יהודים נקיים מסמים קשים.

על הרצפה, ללא מזרון

תא מספר 11 היה מאוכלס כולו וכל המיטות תפוסות בו. התא, שבו 3 מיטות קומתיים מבטון מזויין, בעל גודל של 2 מטר על 6 מטר. אני הייתי צריך למצוא את מקומי על הרצפה בין דלת התא לבין דלת השירותים והמקלחת, ללא מזרון, ללא חפצים אישיים ובלא אפשרות להתקשר למישהו ולהודיע שאני עצור החל משעה 14:00 בצהריים.
אחר הצהריים זכיתי עם שאר העצירים לטיול מלבב בחצר. הטיול בחצר, שגודלה כפי שהוזכר לעיל (גודל 5 מטר על 5 מטר), נועדה להקל על העצירים הכלואים בתוך קופסאות השימורים שלהם כמו סרדינים, בתוך חדרים שגודלם כמחצית מגודל החצר. החצר, מין חדר כזה ללא תקרה, אלא רק תקרת סורגים וקוצים מברזל, נועדה לתת לעצירים "לטייל" ולשחרר עצמות.
לפתע ראיתי שני קבוצות של עצירים - יהודים וערבים - נעים מקיר לקיר בקצב הליכה מהיר, משחררים את שרירי רגליהם, ובתנועת סיבוב כאשר הם מגיעים לקיר ממול - מאפשרים לגופם להמשיך ולנוע בקצב הליכה מהיר. אני עמדתי בצד והסתכלתי. כשאחת הקבוצות הפסיקה ללכת והלכה לשבת בצד, גם אני הרגשתי צורך לעשות את זה לאחר עמידה ממושכת. צעדתי כמו בן אדם חושב, בקצב הליכה מהיר, הלוך וחזור - והאמת ? די נהניתי מזה!
לאחר כשעה של התעמלות מאומצת, הוחזרנו כל העצירים לקופסאות הסרדינים שלנו להמשך הערב והלילה. המשך הערב עבר עלי בידיעה שמחר יקחו אותי להארכת המעצר בבית המטבחיים שנמצא בבית משפט השלום בעכו. מזלי שנפלתי על קבוצה די טובה של אנשים שנעצרו ומבלים כבר כארבעה חודשים בבית המעצר בגלל ששוללים מהם את הזכויות הבסיסיות של הגנה על עצמם מבחוץ. זכיתי לאכול מהבישולים שלהם (הם היו קבוצה די מגובשת בציוד ובאוכל שהביאו מהבית), זכיתי לשמוע את הסיפורים המזעזעים על המשטרה ועל המערכת המשפטית, וגם למדתי הרבה מושגים שהיו מוכרים לי מסדרות טלויזיה של משטרה, על סמים וכל הטרמינולוגיה של זה. הכי הפריע לי עשן הסיגריות הנוראי (אני חושב שחטפתי סרטן במעצר, אבל למי זה משנה).
בלילה חזרתי לישון על הרצפה הקרה, ליד חור בקיר קיר שבו יש קן של נמלים מעצבנות ובחדר שספוג במיקס של ריח סיגריות, אוכל מבושל, שירותים של בול פגיעה ומגבות שמתייבשות להם על חוטים בין מיטה למיטה.

מהזינזנה אל מרתפי בית המשפט

התעוררתי למחרת, יום חמישי, 27 דצמבר 2001, ליום חדש, בשעה 7:30 בבוקר, ונלקחתי על ידי סוהר להארכת מעצר. נלקחתי לחצר הכלא, לשם הובלו עצירים נוספים שיתפסו טרמפ לבית המטבחיים שבבית משפט השלום, לשם דיון בעניינם. שמות הוקראו, וכל שני אנשים נכבלו באזיקים, יד ימין ליד שמאל (אני נכבלתי ביד ימין - היד הכותבת שלי). לאחר שכל החבר'ה נכבלו בזוגות, הובלנו לאוטו משטרתי מסורג היטב (להלן: הזינזנה) שיקח אותנו לבית המשפט שנמצא במרחק של קילומטר מבית המעצר.
הזינזנה נכנסה לחצר האחורית של בית המשפט, למין מוסך כזה שלתוכו היא נכנסה בנסיעה, מאחוריה נסגרה דלת הזזה תיקרתית (כמובן על מנת שעצירים לא יברחו להם). אחר כבוד שוחררנו מהאזיקים על הידיים, ונשלחנו למרתף בית המשפט לחדר אטום ללא אוורור, בגודל של מטר וחצי על 6 מטר בעל שני ספסלים מבטון יצוק. רוב העצירים עישנו נובלס בעצבנות, ועד מהרה קופסת הבטון שנמצאת מתחת לאדמה והכילה כ- 20 עצירים התמלאה בעשן סיגריות מסרטן.
אני, כאחד שלא מעשן, די נחנקתי שם. ככה, משעה 8:00 ועד לשעה 10:00 בבוקרו של יום, עד שהעציר הראשון נקרא לשופט הדן בעניינו. בינתיים, התוודעתי לעצירים (רובם ערבים), שמעתי קצת על הבעיות שלהם, ואף הכרתי אחד שנטען כנגדו כי ניפח את אישתו במכות והוא עצמו מכחיש זאת.

ביקור בזק של עורך הדין

לאחר השעה 10:00 הובלה הרביעייה הראשונה של העצירים למעלית שתעלה אותם לאולם הראשי של בית המטבחיים בבית משפט השלום בעכו. בינתיים, זכיתי לביקור בזק של עורך דיני שהוזמן כבר ע"י משפחתי מבעוד מועד, ותוך כדי מחאתם הקולנית של השוטרים המופקדים על מרתף הבשר בבית משפט השלום בעכו, הדריך אותי מה לומר לשופט, מה ראה בתיק ומה הסיכויים. לאחר שמחאתם הקולנית של מספר דרדסים כחולים לא הועילה, הואיל אחד מהם לבקש נמרצות מהעורך דין החוצפן שמדריך את לקוחו לעוף לכיוון המעלית שתעלה אותו לאולמות השחיטה.
כאשר הגיעה תורה של הרביעיה השלישית לעלות לאולם בית המטבחיים שבבית משפט השלום בעכו, נקרא שמי ונכבלתי אחר כבוד שוב עם בן זוגי, בחור אתיופי קטן שהואשם בתקיפה של אחד מבני משפחתו. הוכנסנו למעלית קטנה - מטר על מטר, שהיתה מחולקת לשניים ומופרדת ע"י סורגים עם שער. החלק הפנימי מיועד לבשר שהובל לשחיטה, והחלק האחר, לשוטר שיקח אותם למעלה - לאולם.
כשהגענו לאולם, הוכנסנו כשמונה עצורים למין מרפסת כזו, שמאוכלסים בה בצפיפות מדהימה כל העצורים, כבולים לבן זוגם. מצד שמאל ישב הקהל. בחלק הקדמי של האולם מול המרפסת הזו (שהזכירה לי סרטים מצריים על שיטת המשפט המצרית והערבית בכלל), עמדו וישבו הרבה שוטרים, חלקם חוקרים, חלקם מלווי עצירים, וחלקם שומרים על הסדר.
עורך הדין שלי הגיע למרפסת במטרה שאחתום על מסמך ייפוי כוח אשר מאפשר לו לייצג אותי בבית המשפט מול הליך השחיטה הקרוב. סירבתי לחתום כאשר על ידי היו אזיקים, ואז שוטר אחד, דאג ומייד סידר את העניין וסידר שידי השמאלית תהיה באזיקים, כאשר ידו הימנית של בן זוגי האתיופי קשורה אלי.
כמובן שכאשר הגיע תורו של אותו בחור אתיופי לספר את סיפורו מול השופט, כל אימת שידו הימנית נעה והסבירה לשופט, ידי השמאלית השתתפה בדיון, וככה זכיתי לעשות הופה הולה של מגרשי כדורגל באולם בית המשפט.
לאחר שאותו בחור אתיופי שהואשם בתקיפה, קיבל הארכת מעצר ל 48 שעות נוספות, הוא שוחרר ממני, ונלקח למלא מייד את הרביעיה שגמרה את תהליך השחיטה שלה בבית המשפט והוחזרה אחר כבוד למרתפי בית המשפט בחזרה. למזלי, נשארתי ללא בן זוג שכבול אליי וכך נשארתי בבית המשפט ללא אזיקים על אף אחת מידיי המגועלות בזיעה. המשכתי לשמוע דיונים בעניינם של עצירים אחרים, כמו של זה שנטען כנגדו כי היכה את אישתו ונשלח אחר כבוד ל 48 שעות נוספות של מעצר.

מול השופט

הגיע תורי. חוקר המשטרה המטפל בענייני הקריא את התלונה כנגדי. תוך יצירת דרמטיזציה מול שופט שלא מבין מה זה אינטרנט, הוא החל מספר שאני, משה הלוי, בחור מסוכן לבריות, מסוכן לשחרר אותי, אני מהווה איום אסטרטגי על הבחורה שהתלוננה עלי וזאת בנוסף לכך שאני מואשם בזה שהחדרתי לה וירוס מסוכן למחשב ומשבש לה את החיים.
תוך ניגוב דימעה (אני חושב שזה היה אגל זיעה), הוא התלונן בפני השופט שאני לא משתף פעולה בחקירה ושומר על זכות השתיקה. השופט היסה אותו, אמר שמותר לי לשמור על זכות השתיקה, והחל מקריא מתוך תיק החקירה תמליל איסיקיו - שיחה שנוהלה ביני לבין המתלוננת - "צעירה ממרכז הארץ", על כך שאני מאיים עליה שאם היא תפנה למשטרה ותגרום לי עוגמת נפש, אני אדע מה לעשות ואני לא אבליג.
השופט שאל מה פירוש "לא אבליג" ומיד קיבל הסבר שאותה בחורה תיתבע בדיני נזיקין ובלשון הרע ובהוצאת דיבה על כל מה שהיא עושה: משמיצה אנשים בפורומים באינטרנט, מנאצת אותם, וכשמתעלמים ממנה ונותנים לה להתבשל במיץ של עצמה, היא הולכת ומתלוננת במשטרת ישראל על אותו קורבן שככה לא נותן לה את תשומת הלב הרצויה. לאחר דיון "מעמיק", תוך כדי כך שהקלדנית, הגורם הרישמי היחידי באולם שמבין במחשבים, לוחשת לשופט ש"האקרים" הם פורצי מחשבים מסוכנים, קיבל השופט החלטה אשר שוללת ממני את החופש להתגונן למשך שלושה ימים נוספים.
מכיוון שאני חזק בחשבון, חישוב מהיר שלי הראה לי שאם הייתי מנפח במכות את אותה אחת שהתלוננה נגדי, הייתי מקבל רק 48 שעות נוספות ומשתחרר הביתה, מבלי שתהיה סכנה על המחשבים שלי. גם המקרה לא היה בעל אפיל תקשורתי ולהרביץ לנשים במדינת ישראל הוא דבר די מקובל ועניין של מה בכך. רק מה, אני התמים והאדיוט שבסה"כ דיבר איתה באיסיקיו וטרח "לאיים" עליה, מקבל על זה שלושה ימי מעצר מתוך שמונה ימי מעצר שביקשה המשטרה.

וחזרה למרתפים

על מנת לזרז את ביצוע החלטת השופט, ואחרי שהשוטר הקרוב אלי הבחין שהסתיים הדיון בענייני, לקח אותי השוטר שעמד מאחורי לרביעיית העצירים שצריכה לחזור עם המעלית למטה למרתף. לא ניתן לי זמן נוסף לדבר עם עורך דיני, ומיד נלקחתי למרתפי בית המטבחיים שבבית משפט השלום בעכו, כדי למלא את הכלוב מחדש.
כך, כשעתיים נוספות, ביליתי בקופסת הבטון, זאת ללא האוורור, ספוגה בעשן סיגריות מעצבן ומסרטן. לאחר הדיון, ולאחר שנכלאתי בקופסה, נשלח אלי עורך הדין שלי כדי לדבר איתי. בחדרון היה עימי עציר נוסף. אחרי שדיברנו, עורך הדין שלי עזב. מאוחר יותר, קיבלתי מידע שאותו עציר שהיה איתי בחדר, היה בעצם מודיע משטרתי (שרוב עורכי הדין מכירים אותו) שהושתל שם בקופסה כדי לשמוע מה אני מדבר ומה אני מתכנן עם עורך הדין שלי לאחר תוצאות המשפט. לאותו מודיע משטרתי היו סימנים שמסמנים אותו כמודיע משטרתי שאני לא ייחסתי להם חשיבות, אבל לאחר המידע שקיבלתי, הכל הסתדר לי בראש: משטרת ישראל שתלה מודיע משטרתי בחדרון שנמצא במרתפי בית המטבחיים שבבית משפט השלום בעכו כדי לדעת את הצעד הבא שלי ושל עורך דיני. הוא הצליח לקלוט באוזנו, שעורך דיני מבקש לערער בבית המשפט המחוזי על החלטתו של בית משפט השלום בעניין המשך המעצר.
לאחר יותר משעה, כשחדר המעצרים במרתפי בית המשפט השלום בעכו התמלא בעצירים שגמרו את עניינם בבית המשפט, הובלנו כל העצירים שוב אחר כבוד לכיוון הזינזנה שתשלח אותנו חזרה לבתי המעצר בסביבה.

שביתת רעב, איום בהתאבדות

הגענו לבית המעצר בעכו (מרחק קילומטר מבית המשפט), הורדנו והוכנסנו לחצר בית המעצר לקריאת שמות ושחרור מן האזיקים המעיקים על היד. אותי שאלו באיזה חדר הייתי מקודם ואמרתי להם שבחדר מספר 11 (החדר ללא מיטה בשבילי). החזירו אותי לשם, כדי להמשיך לישון שלושה ימי מעצר נוספים על הרצפה. כשהייתי בחדר, הבהרתי לחברים בחדר שאני לא מוכן להיות בחדר ללא מיטה ורצוי שהם יקראו לסוהר כדי לומר לו את זה.
הסוהר הגיע, שמע את הדברים, וניסה לסכסך ביני לבין שכניי בחדר כאילו אני עוזב בגללם. הבהרתי לו מיידית שאיני רוצה לעזוב את החדר בגללם, אלא בגלל זה שאין לי מיטה לבלות את המעצר שלושה ימים. אמרתי לו בתקיפות שאני צריך את המיטה כדי לישון בה שלושה ימים רצופים בלי ללכת להתקלח, לחרבן, להשתין או לאכול. כששאל אותי הסוהר למה אני מתכוון שאני לא יאכל, אמרתי לו שפתחתי בשביתת רעב.
הוצאתי מהחדר ע"י הסוהר לשיחת הבהרה בעניין. נלקחתי לספסל ליד חדר הקבלה בכניסה לבית המעצר. לימיני עמדו וישבו מספר סוהרים. לשמאלי עמד כיסא פלסטיק לבן של גינה. הסוהר שאל אותי מדוע אני לא רוצה להיות בחדר שהייתי בו. הפכתי לאדום כסלק. התמלאתי ים של עצבנות וכעס. לקחתי את כיסא הפלסטיק שהיה לשמאלי וזרקתי אותו בעצבים לכיוון המסדרון הריק משמאל. חיכיתי לתגובה של הסוהר ההמום אבל היא לא הגיעה. זרקתי לאוויר משפט שאם הוא לא נותן לי מיטה משלי לישון בלילה בבית המעצר, הוא ימצא אותי תלוי על שמיכה למחרת בבוקר.
איום בהתאבדות בבית מעצר, כשכל הסוהרים שומעים אותך, הוא אירוע חריג. הוא חייב דיווח. אף אחד לא רוצה לקחת אחריות על משהו שיקרה. במיוחד על אדם שזה לו מעצר ראשון בחיים, כולו אדום בפנים, עצבני, דומע ומוכן להתפרצות ואולי גם לעשות בלאגן ולשבש את החיים השקטים של בית המעצר.
מייד קיבלתי את חדרו של העציר התורן שמדבר עם עורך דינו, מין חדרון קטן כזה, מטר וחצי על מטר וחצי, שמשמש את העציר הכלוא לדבר מול חדר כזה בדיוק שנמצא בצד השני של הזכוכית ליד הקבלה בכניסה לבית המעצר. קיבלתי מזרן, סדין ושתי שמיכות צמר וננעלתי בחדרון הקטן ההוא.

התוכנית: לישון שלושה ימים

הרגשתי עייפות והלכתי לישון. קצת עצבני, עם הרבה תחושות של "שם זין על העולם" ו"יקרה מה שיקרה", אבל מבחינתי, מקום כזה פרטי לישון בו שלושה ימים הוא הרבה מאוד בשבילי, גם אם אני מקופל כמו סרדין (אני מטר שמונים וחמש בגובה). מידי פעם באו הציצו סוהרים על הגב שלי, ואני הפלצתי לכיוון שלהם מבלי שהם ירגישו.
במהלך השינה שלי, הספקתי לשמוע את הסוהרים בקבלה מחפשים רופא שיבדוק אותי, אבל לא מוצאים, מתקשרים לחוקר לברר מי אני ולמה אני כזה עצבני, מחפשים בכירים במטה המשטרה המקומי ובעצם מחפשים מה לעשות איתי. אולי לשלוח אותי לבית המשוגעים המקומי "מזרע" בעכו?
סוהר בכיר אחר הגיע לדלת החדרון שבו ישנתי והתחיל לקרוא בשמי, מנסה למשוך את תשומת ליבי כדי לדבר איתי. לא עניתי לו. לא הרגשתי צורך לענות לו. אני הולך להעביר בשינה את כל שלושת ימי המעצר שנגזרו עליי ואף אחד לא יפריע לי לישון. זאת תהיה השינה הכי מתוקה שלי בשנים האחרונות. בלי טלויזיה, בלי טלפונים, בלי משפחה והכי חשוב - בפעם הראשונה מזה תקופה ארוכה - בלי אינטרנט!
השינה נקטעה ע"י חוקר המשטרה שהגיע לבית המעצר כדי לבקש ממני את המפתח לדירה שלי. החוקר עשה תרגיל מסריח לעורך דין שלי ובמעמד צד אחד (דבר שלא מקובל כאשר חשוד מיוצג ע"י עורך דין) ביקש מבית המשפט צו תפיסה למחשבים שלי שבביתי. הוא אכן קיבל את הצו, ובא לבקש את המפתח לדירתי. אני, שהגעתי כבר ביום האתמול לחקירה ללא מפתחות הבית שלי, ללא הטלפון הנייד שלי וללא הארנק שלי, לא יכולתי למלא את מבוקשו.
כאשר הביא אותי הסוהר לקבלה למול החוקר, צעקתי לו שהמפתח אינו ברשותי, והוא החוקר יכול ללכת להזדיין, שהוא מנייק וזבל וחתיכת מניפולטור מושתן. בלב שלם מימשתי את חופש הכעס שלי ואת חופש הביטוי שלי כנגד זה השוטר הרע ששלל לי את החופש. אוח, כמה זה היה טוב. יותר טוב מפלוץ ריחני. כמה פעמים יצא לכם לצעוק לשוטר במדים ליד שוטרים אחרים שהוא מנייק וזבל ומניפולטור? מה יעשו לי, יחזירו אותי למעצר? אכן החזירו. אבל זה בגלל שהחוקר עזב בבושת פנים. בהמשך הוא יזהיר אותי שהכל צולם, ויש לו הוכחה שהעלבתי עובד ציבור והוא יכול לצרף את זה לכתב האישום המגוחך שהוא חושב לדפוק לי.

מלאך מושיע מופיע עם ערבות

חזרתי לתא להמשך השינה, עוד יומיים וחצי למאנאייק (כמו שאומרים בצה"ל). אבל, השינה שלי הופרעה, כאשר החוקר השני הגיע בחברת איש אחר שגרם לשיחרורי המיידי תמורת שיתוף פעולה מצידי בחקירה. מכיוון שאני מעריך את האדם הזה, לא יכולתי לסרב לו, ואכן, כבול באזיקים, נלקחתי לחקירה בחדר החקירות, לחקירה חוזרת. השעה היתה 16:00 אחר הצהריים של יום חמישי, יום שבו החוקרים יוצאים לסופשבוע בשעה 17:00, וממש ממהרים הביתה כדי להיפטר מהמדים המגעילים שלהם ולבלות סוף שבוע על אזרחי עם האישה והילדים.
בחדר כבר זיהיתי את שני המחשבים שלי שנלקחו מביתי ע"י החוקר **** בעזרת מפתח שנלקח מבני משפחתי ובלווית האדם שסידר לי את החקירה הנוספת. הוסברו לי שוב זכויותיי בחקירה, הזכות לשמור על זכות השתיקה (בחיית זומזום ? מה באמת מותר שוב לשמור על זכות השתיקה ?). רצו שאני אחתום, אבל אני בעקרון לא חותם על כלום כשעל ידיי יש אזיקים! לדעתי, לכל אדם יש זכות להיות נטול אזיקים על הידיים כאשר הוא חותם או מבצע סקס עם עצמו!
לאחר ששוחררתי מהאזיקים על הידיים, חתמתי ואז החלה החקירה בענייני. שוב אותם שאלות בעניינה של אותה "צעירה מאיזור המרכז" (לשון דובר המשטרה), בחורה משועממת בת 40 מחיפה. החוקר, קצת יותר משוחרר ופחות עויין, במיוחד לאור העובדה שלידי בחקירה היה האדם ששיחרר אותי בערבות של 5000 ש"ח (ואתם קוראים יקרים לא תדעו מי הוא) ודי מוכר שם במשטרה.

החקירה (הפעם בהסכמה)

החקירה החלה ואני עניתי על כל שאלות החוקר. "ממתי אתם מכירים? מה שמה האמיתי? למה התכוונת כשאמרת שאתה לא תבליג אם היא תפנה למשטרה?" ועוד מספר שאלות אחרות. החוקר היה די לחוץ. השעה 17:00 אחר הצהריים מתקרבת, והוא עלול לפספס את ההסעה הביתה בגללי. גמרנו די מהר את החקירה, כשלפתע נכנס על אזרחי ראש מחלקת החקירות העכואי, שבנימה מבודחת וקנטרנית שואל אותי "נו? איך היה השיעור שנתנו לך? היה בכלל שווה לך השכר לימוד הזה?", ואני, בציניות האופיינית שלי אמרתי לו "שהיתה חוויה, היה אחלה, היה עשר, שפעם ראשונה שלי ראיתי אזיקים, עצירים ואנשים ששוללים מהם את הזכות להתגונן משפטית כמו שצריך, והוא ימצא את עצמו מככב בספר שאני הולך לכתוב בעניין". הוא לא השיב לי, אבל היה מופתע וברגע של מבוכה פלט שאפילו העיתונאי יואב יצחק התקשר אליו לשאול מה קורה עם החקירה.
יצאתי בסיום החקירה עם האדם שהביא לשחרורי (ואתם לא תדעו מי הוא), לכיוון ביתי, לבני משפחתי, על מנת שוב פעם לשכנע אותם שאינטרנט זה לא חרא ולא דבר מסוכן, אלא רק עוד סוג של מדיום, כמו טלפון, עיתון או טלויזיה ויש אנשים שמנצלים את המשטרה אחרי שהפסידו במלחמה הוירטואלית באינטרנט ולא יודעים מתי להפסיק.
התחייבתי לחזור לצילום פוטו רצח היום (יום ראשון) מגולח (זו הדרישה), עם שלט שאני אחזיק ובו כתוב "משה הלוי, מספר 123456789, עבירות מחשב". צילום שיופיע באלבום המשטרתי הוא דרישה מכל אדם שישב אי פעם במעצר משטרתי. גם טביעות אצבעות תילקחנה ממני באותה הזדמנות. זו נראית לי דרישה די מוצדקת. אולי פעם אני אפרוץ למקלדת של משתמש כלשהו או גרוע מכך למסך שלו ואז ירצו להשוות בין טביעות האצבעות במקלדת שנפרצה או לתמונה שתופיע על המסך הפרוץ. לא הגיוני לכם?
בינתיים, את המחשבים האהובים שלי לא אראה מספר ימים כי הם ישלחו למשטרת בת ים, למפלג עבירות מחשב לבדיקה, ושוב אני אספוג את הנזק הכספי שלי בגלל הגולש התורן שהתלונן עליי במשטרה.

לסיום, בנימה "אופטימית"

הסיפור הזה לא יגמר בלי כלום. הובטח לי חגיגית ע"י החוקר שכתב אישום יגיע בסופו של ההליך. הבטחה חגיגית של חוקר משטרה מתלהב ללא גיבוי בראיות מוצקות כלשהן. אגב, מישהו סיפר לי שהחוקר הוא זה שתפס את הנערים מנהריה שהפיצו את וירוס התולעת "גונר" ו"האדירו" את שמה של מדינת ישראל כיצרנית וירוסים מזיקים. ממש כלי רציני. תמיד המשטרה היתה טובה נגד ילדים.
אני אסיים את הקטע הספרותי המשעמם הזה בנימה אופטימית קיצונית שאני רגיל לחיות בה, ואספר לכם שאני לא הראשון וגם לא האחרון שהדיקטטורה ששמה מדינת ישראל תעצור ותשים בכלא בני חורין ללא משפט, ללא זכות לראות עורך דין, תוך עבירות על החוקים שאותה דיקטטורה עצמה חוקקה, כמו חוק המעצרים החדש, החוק נגד עישון במקומות ציבוריים (הסרטן במעצר, זוכרים?), חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, והחוק הבלתי כתוב שכל חשוד הוא זכאי עד שלא הוכחה אשמתו, והכל בניהולם ובניצוחם של כחולי המדים, ושל לבני המדים שעובדים בבית המטבחיים שנקרא בית משפט השלום ולהתראות בהארכת המעצר הבאה שלך."

תגובת המשטרה, כלשונה:

דובר מחוז הגליל במשטרת ישראל השיב לשאלות ynet כדלהלן:
1. הנדון נשוא השאילתא נחשד בביצוע עבירות מחשב, גניבת תוכנה, הטרדה באמצעות מחשב ואיומים.
2. החשוד נעצר על מנת למנוע שיבוש הליכי חקירה.
3. לא רק שהשוטרים לא מנעו מהחשוד מלהתקשר לעו"ד, אלא הם אלה שהתקשרו לעו"ד ומסרו לו על דבר המעצר ואיפשרו לחשוד לשוחח עימו.

המשך הסאגה - תחת הקישור מימין - "כך עוכבתי לחקירה בגין העלבת עובד ציבור באינטרנט"