האמא של הקרנבלים - חלק ב'

הקרנבלים של אירופה עברו תהליך ממושך של עידון ומיתון. האלמנטים הבוטים שבהם רוככו ואי-הסדר החברתי צומצם. באיטליה, למשל, הפך הקרנבל לאירוע יותר אמנותי ופחות פרוע, שבמרכזו מעבר של פלטפורמות מקושטות ועליהן שחקנים ונגנים. הריקוד והשתייה לשוכרה מותנו משמעותית.

החל מהמאה ה-18 הפך הקרנבל מאירוע בו החברה כולה נוטלת חלק, לחג שרוב האנשים משמשים בו כצופים. הקרנבל של ניס למשל, הוא בעל מסורת של 800 שנה. כמו כל קרנבל, הוא ענה על הצורך האנושי והבסיסי לצאת אל הכיכרות ולהפוך את הסדר. בעבר עמדה במרכזו מלחמת הפרחים, מלחמה מבוקרת שבמהלכה איפשרו המעמדות הגבוהים של העיר לעמך להוציא את תיסכולם על-ידי זריקת ביצים סרוחות, קמח ופירות רקובים. כבר במהלך המאה ה-15 נסוגו בני המעמד הגבוה אל המרפסות והותירו את הבמה, את שדה הקרב, למעמדות הנמוכים. יותר מאוחר, חופש הפעולה של האחרונים הלך והוגבל, ואת מקום הקרנבל היצרי והאלים תפס אירוע מתורבת יותר.

היום, בקרנבל של ניס עומדות נערות בלבוש מינימלי על גבי משאיות, וזורקות פרחים אל ההמון.

בשעות הערב יושב קהל גדול על יציעים מסודרים וממתין לעגלות הנושאות בובות יפהפיות, עשויות עיסת נייר.

ברוב המקרים שרדו הקרנבלים של אירופה, גם אם בלבוש אחר, בזכות פעלתנותם של תושבי העיר בה התקיימו. בקרנבל, כמו בכדורגל, ההזדהות עם המסגרת העירונית מטפחת את הגאווה המקומית, את הייחוד של השכונה, העיירה או העיר, ומתעקשת על כך שהייחוד הזה לא יאבד. הפעילות הקהילתית החליפה את מלחמת המעמדות.

להבדל בין הקרנבלים של ימינו לאלה של פעם תרם גם הגורם הכלכלי. כל הקרנבלים של אירופה נתמכים משמעותית על-ידי השלטון המקומי ותקציביהם באים מן המימסד. לעיריה יש עניין בקרנבל כגורם קורת-רוח לתושבים, אך גם, ובעיקר, יש לו אינטרס כלכלי מובהק בהמשך המסורת הקרנבלית, שהיא מנוף אדיר למשיכת תיירים ולעידוד עסקים. זאת הבינו גם פרנסי העיר ונציה, כשנוכחו שבשיא עונת השפל בחורף של צפון איטליה אפשר להגיע לתפוסת שיא בבתי-המלון. להבדיל מקלן או באזל, לא ניחנה וונציה בקרנבל עתיק יומין, אך פרנסי העיר שמו לב שבעיר, הנראית כתפאורה אידיאלית לקרנבל, יהיה זה בזבוז שלא לקיים מופע חגיגי כזה. לכן, הם המציאו קרנבל משלהם לפני כ-20 שנה, אירוע שתופס מקום גדל והולך על מפת הקרנבלים של אירופה.

הקרנבל של ריו דה ז'ניירו, שהוא גורם ראשון במעלה במשיכת תיירים לברזיל, מיוחד לא רק בגודלו ובעוצמתו, אלא גם במקורות המימון שלו, שחלקם הגדול קשור כנראה למאפיה המקומית. מחירו של כרטיס כניסה למקום סביר בסמבדרומו עשוי להגיע ל-200 דולר. בכפולות של אלפים, המספרים מרשימים מאוד.

אם נכניס לחישוב את מה שמשלמים המחוללים כדי להשתתף, את הכנסות בתי-המלון ושאר ספקי שירותים, נגיע לכסף גדול, כסף שמגיע לגופי הפשע המאורגן, שגם מחזיקים את הקרנבל.

מהרוח המקורית, המסחררת, של הקרנבל, לא נותר אפוא הרבה היום. אבל זה שהקרנבל התמסחר לא גורע ממנו, אולי אפילו מוסיף. מה רע שקיימים שירותים ציבוריים במקום שהרוקדים יטילו את מימיהם על רגלו של הרוקד לצידם? ושהשוטרים מונעים התפרצויות אלימות? ויחד עם זאת, בסימטאות של באהיה, בין סילוני הקצף הלבן בבוליביה ובחגיגות הבוץ בטרינידד - אפשר עוד למצוא משהו מהרוח הכאוטית של פעם.

הכותב, גילי חסקין, הוא מדריך ראשי בחברה הגיאוגרפית