החיים המקבילים שלי

הפעם הראשונה בה נחשפתי לאפקט ה-X-men היתה מתישהו באמצע גיל ההתבגרות, בחופש הגדול. הכל קרה בשניות - הקרינה הרדיו-אקטיבית שפרצה מתוך חוברת הקומיקס שינתה את המבנה הגנטי שלי לנצח, והפכה אותי למכור. איתי נפלו רבים אחרים, בדרך כלל נערים בסביבות גיל 14, אל תוך עולמם של חבורת המוטנטים - שהם בדיוק כמו כולם, רק שמשהו במבנה הגנטי שלהם נדפק, לרוב כתוצאה מתאונה רדיו-אקטיבית מצערת, והפך אותם לבעלי כוחות מיוחדים.
כמו רוב המתבגרים, גם המוטנטים לא מצאו את מקומם בחברה. הם נאספו לאחוזתו של פרופסור X, נכה שעופף מחדר לחדר בכוח הטלפתיה שבקע ללא הרף מראשו הקרח. הוא לימד אותם שלהיות שונים זה לא בהכרח חיסרון, ושאם ידעו לשלוט בכוח המיוחד שלהם יוכלו לתרום לחברה ואפילו להפוך לגיבורים.

על מתבגרים וגיבורים

כמתבגר, קל לשקוע בתקווה שיום אחד פרופסור X ייקח גם אותך לאחוזה שלו, וישדר לך בטלפתיה שזה הכל עניין של ריכוז, ואם רק תהיה מספיק חזק תוכל להפוך את הלייזרים הירוקים האלה שעפים לך בטעות מהעיניים למשהו חיוני.
כי מה כבר היה לסופרמן להציע? חנון שמחליף בגדים בשירותים של המשרד? אי אפשר להזדהות עם מישהו מושלם שיכול לעשות הכל וגם לעוף וגם הכי חזק, והבעיה הכי גדולה שלו היא אלרגיה לקריסטלים ירוקים, והוא בכלל נולד בכוכב אחר. חבורת המוטנטים, לעומתו, היו הרבה יותר קרובים לעולמו של המתבגר, הם אבודים ותלושים ולכל אחד מהם יש כוח מיוחד משלו, כוח קצת מוזר שלפעמים יכול גם לפגוע, ותסביך באישיות ובעיות תקשורת. אחרי מספיק אימונים במרתפי האחוזה של הנכה המעופף הבלבול הופך לנחישות, הדחוי הופך לגיבור, החיסרון לכוח.
הקווים המקבילים לעולמו של המתבגר ברורים - חיפוש זהות והתמודדות מתישה עם אישיות מתגבשת, הרצון להפוך ממתבגר לבוגר, וצד ילדותי שעדיין בועט. ואני מודה שבמשך מספר שנים חייתי בעולם המוטנטים במקביל לניהול שגרה בחטיבת הביניים שז"ר, על ריבועי הבטון המכוערים שלה.

תמיד יהיה מישהו כמוך

צריך לזכור שמדובר בחוברת קומיקס שמתפרסמת פעם בחודש, 24 עמודי צבע שפרסו לפניי את היקום המקביל של חיי, ואני מתאר לעצמי שכמוני הרגיש גם איזה מתבגר אי שם בקליפורניה ורבים אחרים ברחבי העולם. בארץ, למרות מספר נסיונות לתרגום, הסדרה לא ממש מצאה את קהל היעד שלה - אולי אנחנו לא אוהבים מוטציות, והגיבורים שלנו פועלים ממניעים הרבה יותר הרואיים וחברתיים, תמיד למטרות נעלות, למען המדינה השלום.
בחבורת ה-X-men היה טיפוס אחד שנקרא וולברין, שאיתו הזדהיתי במיוחד. וולברין הוא אדם חיה, שברגעים של עצבים הוא שולף סכינים מגב היד ומשסף את כל מה שנקרה בדרכו. הוא לא היה רע כי הוא היה בצד של הטובים, אבל הוא לא היה נחמד, וחבל על הזמן להתעסק איתו, לא משנה באיזה צד אתה - הוא יריח אותך מרדיוס של שלושים קילומטר ויצוד אותך כמו ברווז. אני זוכר גם את סייקלופ, שיורה לייזרים מהעיניים גם כשהוא לא מתכוון, ולכן היו צריכים להתקין לו משקפיים מיוחדים. שלל המוטציות האלה הבטיחו את הפופולריות של הסדרה בקרב המרקם החברתי העשיר של המתבגרים, לא משנה איזה דפקט היה לך, תמיד היה מישהו בחבורת ה-X-men עם דפקט מקביל, שהפך לכוח אחרי סדרת אימונים והרבה ריכוז.

מיתולוגיות שבורות כמו בחיים

גיבורים עם דפקטים אפיינו את הקומיקס האמריקאי בשנות ה-70 הרבה בזכות סטאן לי (המכונה "The Man"), שכתב עבור "מרוול קומיקס" ויצר גם את ספיידרמן, שאמנם הולך על הקירות כמו עכביש, אבל החיים האישיים שלו ממש בזבל. עד תקופת לי התאפיין קומיקס ה-Super Heroes בגיבורים מושלמים, יפים וחנונים, מעין גרסה מודרנית למלחמות האלים מהמיתולוגיה היוונית, אבל הנער המתבגר בשנות ה-70 כבר לא קנה את המעשיות האלה, הוא רצה משהו יותר אמיתי, יותר כמו החיים. וכאשר לי רקח את נוסחת הקסמים שממנה צמחו גיבורים רבים וביניהם גם ה-X-men, שלבשו עדיין בגדים צבעוניים וצמודים, אבל היו להם גם זיפים ומבט אבוד בעיניים, הנער המתבגר מיהר להזדהות איתם.
אחרי קרוב לשלושים שנה בראש מצעדי המכירות של קומיקס בארצות הברית, ואחרי מכירות של מיליוני בובות מיניאטוריות, חולצות ופוסטרים, מגיעים ה-X-men לקולנוע. המעבר מהדפים המודפסים למסך הגדול מאבד משהו מהקסם המקורי, כמו במקרים דומים, בטמן למשל. קשה להפוך אופרת סבון ארוכה וסבוכה לסרט פעולה בן שעה וקצת. מהבקרוב זה נראה כמו סרט פוסט-מטריקס מושקע עם לוק אופנתי וחן ילדותי. אבל אז לפתע רואים איש כזה, עם תספורת כמו של וולברין, ששולף סכינים מגב היד וחושף שיניים, ואני נזכר בתאונה, ובקרינה ששינתה לי את המבנה הגנטי לנצח, ואני יודע שלא משנה מה, שום דבר לא יעצור אותי - אני את הסרט הזה הולך לראות.

אסף חנוכה מפרסם בארה"ב חוברת קומיקס עם אחיו התאום, ובקרוב ייצא בצרפת ספרו השלישי