ללא מלת אהבה

היא היתה מגיעה פעמיים בשבוע, בשעות אחר צוהריים גשומות. בפגישות האלה לא הרבתה לדבר, כאילו די לה בשיחה הראשונה שלנו על המחקר הקטן שלה. היא היתה מתפשטת בשקט, בטבעיות, כאילו כך נהגה בחדר הזה מאז ומעולם, ונכנסת למיטה. אני הייתי מצטרף אליה. שמחתי על הביקורים שלה, שהפכו לטקס חרישי ומענג. אנחות חנוקות, נשיקות, זיונים שנמשכו דקות ארוכות, ללא מלת אהבה אחת. דבר לא נולד מתוך סערת הגוף. ודאי לא משהו שאמרנו במפורש. לא נודע לי בפגישות האלה על חייה של אודליה יותר ממה שגיליתי בערב הראשון שלנו. היה לי נוח, אני מודה, שכך תעבורנה שעותינו המשותפות. ובכל זאת, לא אחת, כששכבנו נינוחים, נושמים את הרוויה של מי שתשוקתם סופקה, ריחף בחדר השקר שלה, טורדני ובלתי הגיוני.
למה שתשקר לי? הרי איני מבקש ממנה דבר. אט אט גמלה בלבי החלטה שלא אחשוף בפניה את מה שהסתירה ממני אלא אם תאלץ אותי לכך. הקשר המיני שלנו נעם לי. התגרשתי שנים אחדות קודם לכן ממישהי שהייתי נשוי לה פחות משנה, וכבר הייתי רגיל לקשרים מזדמנים, לחדוות קצרות טווח, שאמורות להשכיח ממך את כישלון הנישואין. היא לא ביקשה אהבה כמו נשים אחרות בחיי, ואף לא העניקה אותה. שיחת הטלפון המודיעה על בואה היתה מגיעה בבקרים של הימים שבהם עלה בה הרצון לבקר אותי. אף פעם לא צילצלה ביום הקודם, ואף פעם לא מביתם. היא חשה שאני שמח לשמוע את קולה. שיחה קצרה וביקור של שעות אחדות, כך התנהלו הדברים במשך שלושה חודשים, עד שאודליה החליטה להפר את הברית השתקנית שהתפתחה בינינו.
היא הגיעה בהפתעה, ללא טלפון מקדים. זה היה בבוקר, מוקדם בבוקר. לא נקישה בדלת אלא צילצול צורמני שמילא את הבית. מיהרתי לפתוח. מה קרה, אודליה? שאלתי. כלום, השיבה, אני יכולה להיכנס? בוודאי, בוודאי, עניתי מנומנם למחצה, והיא נכנסה, ובצעדים מהירים סקרה את שלושת החדרים. הייתי בטוחה שאתה לא לבד, אמרה במבוכה גלויה. הבנתי לפתע, שהיא חשדה בי שאני שוכב גם עם נשים אחרות, כאילו עלה בדעתה שלא ייתכן שהמיפגשים החטופים שלנו מקפלים בתוכם גם הבטחת נאמנות. החשד שלה היה מוזר נוכח שתיקותיה הארוכות בביקוריה הקבועים. מעולם לא שאלה על אודות נשים אחרות, ואני לא הזכרתי את קיומו של בעלה. איני יכול לבגוד באדם שאיני מכיר, הירהרתי, ומייד חזרתי על המשפט הזה באוזניה. אודליה לא השיבה, רק הסירה את חולצתה כמבקשת לפצות אותי על חשדותיה. מוטב שתלכי עכשיו, הצעתי לה, את נחמדה יותר כשאת מגיעה בשעות הרגילות שלנו. ההפתעות שלך לא גורמות לי שמחה. היא המשיכה לעמוד מולי, פטמותיה זקורות מחמת הקור בחדר האורחים הגדול.
אני רוצה לשכב איתך עכשיו, היא אמרה בתובענות ילדותית, אני רוצה שתנשק לי את הפטמות. שבעלך ישכב איתך, התפרצתי, אדריכלות היא מקצוע חופשי, הוא יכול לעזוב את המשרד, לקפוץ הביתה, ותוך עשרים דקות הכל יהיה מאחוריכם.
אודליה הסמיקה. אפילו האיפור הכבד שלה לא הצליח להסתיר זאת.
מתי זה נודע לך? קולה היה שליו וענייני, לא כקולה של מי שנתפסה בקלקלתה.
"כבר בערב הראשון, טיפשה קטנה, שמשקרת שקרים מיותרים".
היא עזבה את דירתי במהירות. שמעתי את ריצתה בחדר המדרגות. חשתי הקלה, אך גם שמץ חרדה, שאולי עכשיו, לאחר שנחשף השקר שלה, היא תיעלם מחיי ושוב לא אשכב איתה.
לאחר שבוע התחלתי להתגעגע אליה. היו אלה געגועים מוזרים: לא לרגליה הארוכות של אודליה, אף לא לשדיה היפים והחיוורים יצאה נפשי באותם ימים, אלא דווקא לעיניה הכחולות, הגדולות, שהיו מזדגגות בארובותיהן כשהיתה גומרת, ואפילו לגב שלה, הרזה, השלדי כמעט, המכוסה צלקות קטנות, שאף פעם לא שאלתי לפשרן.
אודליה התקשרה מקץ שבועיים. אני עוזבת את הבית, אמרה ללא הקדמות נפתלות. שתקתי. להפתעתי הידיעה הזאת לא שימחה אותי. את לא חייבת, אמרתי לה, אשכב איתך בשמחה גם אם את נשואה. אל תדאג, לא בגללך אני עוזבת את הבית, הצהירה במהירות. אני יכולה לבוא עכשיו, למרות שמאוחר?
כעבור רבע שעה הגיעה אודליה לביתי. היא היתה נסערת ועגומה, ומראה פניה שונה מזה שהכרתי בפגישותינו הקודמות. הכנתי לה תה תמים, בלי הריבה המרוחה על שפת הכוס. לא נראה לי שהשעה הולמת את התה הפתייני שלה. היא חייכה בתודה כשהגשתי לה את הכוס המהבילה. ההתחשבות הקטנה הזאת במצב רוחה שימחה אותה ולו לזמן קצר. לא אמרתי לרן, שאני עוזבת את הבית בגלל שאתה המאהב שלי ואני רוצה לשכב איתך כל יום - ניסתה להרגיע אותי. התקשיתי להסתיר את אנחת הרווחה שלי, וקיוויתי שנעלמה מעיניה. חששתי להיגרר בעל כורחי אל הנישואים הקורסים שלהם, נישואיהם של שני אנשים שבסופו של דבר כלל לא הכרתי.
שיקרתי לרן. קולה החזיר אותי אל החדר. סיפרתי לו, ששכבתי עם העוזר שלו, דדי, אדריכל מתחיל שעובד אצלו במשרד, אחד שמאכיל את הכלב שלו בכבד אווז ונהנה מזה נורא. ראיתי אותו עושה את זה במו עיני, כשאכלנו איתו במסעדה.
"וזה נכון?" עצרתי את שטף דיבורה.
"מה?" היא שאלה, "שהוא מאכיל את הכלב שלו בכבד אווז?"
"לא", עניתי בכעס, "ששכבת איתו".
"זה לא נכון", היא ענתה בקול יגע, מאוכזבת מחוסר האמון שלי, "אבל רן פיטר אותו עוד באותו הערב. פשוט התקשר אליו ואמר לו, שהוא מיותר במשרד".
"למה עשית את זה", שאלתי. חידת נפשה של אודליה הסתבכה לנגד עיני.
"אני לא יודעת", השיבה, "וזה גם לא ממש משנה לי. אני יכולה להישאר פה הלילה? רן צעק עלי בימים האחרונים כמו משוגע. אחר כך הוא גם בכה. אין לי כוח לשמוע שוב את כל התלונות שלו. הוא לא אבא שלי, הגיע הזמן שיבין את זה. מחר אתחיל לחפש דירה, ובינתיים אישן אצל רונית, חברה שלי. היא עובדת סוציאלית, אתה לא מכיר אותה. היא בטח תשמח לעזור לגרושה בתחילת דרכה".
חייכתי למשמע התיאור הזה וגם היא ניסתה להשיב חיוך. "אני מבטיחה", היא נעמדה מולי כחניכה בצופים הנשבעת בפני המדריך שלה, "שלא אתנחל אצלך".
אודליה היטיבה להתחקות אחרי הירהורי, גם אלה שלא נעמו לה. הוצאתי מהארון כרית נוספת והצעתי לה לבחור באיזה צד של המיטה תרצה לישון. לא חשוב, מילמלה, אני רק רוצה שהיום הזה ייגמר. זו היתה הפעם הראשונה שישנתי עם אודליה. שכבנו ערים בחשכה, לא נוגעים זה בזה. אחרי דקות ארוכות היא אמרה: "אתה יודע למה באמת עזבתי אותו?" שתקתי. לא עלתה במוחי תשובה של ממש. סחרחרת האירועים שהערב הזה הביא עלי התישה אותי. "כי נמאס לי לחזור אליו פעמיים בשבוע, רטובה מהזרע שלך". חיבקתי אותה בחשכה. המילים האלה, הישירות, הידהדו באפלת החדר. היו אלה מלות אהבה, אך לא כך הבנתי אותן באותו רגע.

קטע מתוך הרומאן "השמלה השחורה של אודליה", שיראה אור בקרוב בספריה החדשה