הסיפורים שנהיו לסיפור חיי

אולי דווקא בשל העובדה שהמשורר ח.נ ביאליק היה הסנדק שלי וקרא לי בשמי, והגננת שלי חיה ברוידא היתה אלמנתו של הסופר י.ח ברנר אשר בנם היחיד, אורי, למד אצל אמי בגימנסיה הרצליה; ואולי בשל העובדה שמורתי בכיתה א' היתה, עד כמה שאני זוכר, נכדה או קרובת משפחה של פרישמן – אולי גם בשל כל אלה מעולם לא רציתי להיות סופר. בגלל שירים שכתבתי בגיל צעיר, וגם כאשר כתבתי אותם ידעתי שאינם שווים הרבה, אף ידעתי שלא רק שאיני רוצה להיות סופר אלא רוצה להיות הכל מלבד סופר. הכתיבה שלי, לדידי, היא ברירת מחדל פתטית ופטלית. המלה סופר מפחידה אותי. סופר נראה היה לי תמיד כבטלן, מתיפייף בייאוש קודר אך חגיגי, איש מהודר ולהטוטן של רגשות שאינו מבין בהם כי הוא כותב עליהם במקום לחיות אותם, ומה שמעניין אותו הם פסיקים ונקודות.
עד גיל חמישים ותשע, בתעודת הזהות שלי היה כתוב: "ימאי". כשבאתי להחליף את התעודה הישנה והקמוטה שאל אותי הפקד החביב מתי לאחרונה עבדתי בים, וכשאמרתי לו שזה היה ב-1949 אמר בעדינות רבה שכיוון שחלפו ארבעים שנה, מן הראוי להחליף את שם המקצוע ובלית ברירה כתבתי: עיתונאי. כך זה נשאר עד היום. גאוותי הגדולה ביותר היתה על כך שהייתי השלישי בתל-אביב בריצת 60 מטר. נהגתי לשחות רחוק בחוף פרישמן (במקום שאבי-ידידי נחמן זכה להיות האב הכי נערץ עלינו, כי היה משכיר כיסאות נוח שם ועם נייר פרגמנט מחוט על האף ומגבעת קש היה מלך החוף), והבטתי מרחוק בתל-אביב ואהבתי אותה, ולכן רציתי לא לחזור כדי להעניש את עצמי; חשתי שאני כותב באצבעי במים והייתי מה שחשבתי שאהיה: פסל שמפסל פסלים במים.
בהיותי ילד חלמתי חלומות שבראו לי דמיון חולני. זה לא עבר. פעם אמרתי למישהו שלא הייתי מציע לו לחיות יום אחד בתוך מוחי, כי דבר זה היה מוביל אותו היישר לבית-חולים לחולי נפש מפני שהדמיון שניחנתי בו, חולניותו נעוצה בעובדה שהוא שייך למציאות שאני מדמיין ולדמיון שאני הופך למציאות. לעיתים אינני יודע עוד מה כתב אותי ומה אני כתבתי, כי החיים העשירים שחייתי לא הספיקו, והייתי חייב כל הזמן לעוות אותם ולדמיין אותם מחדש. הבנתי שאני מחפש שאלות שאין להן תשובות ואוהב שהפרדוקס יהיה המוציא והמביא את הריאליה הבלתי הכרחית אך קיימת ואפשרית. את השירים החבאתי, והחלום הכי גדול שהיה לי מאז ועד עצם היום הזה, היה להיות מסגר מכני וללכת לקיבוץ לעבוד בטרקטורים.
יקצר המצע מלתאר מה קשה היתה הדרך שבה הערמתי על הורי לשלוח אותי לבית-הספר המקצועי בחיפה. עלה בידי להוליך שולל גם את המומחה הגדול לפסיכומטריה, שהורי ילדי תל-אביב חלפו על פני ביתו בעיניים מושפלות ושבחן אותנו כמלך במשרדו ברחוב ביאליק בתל-אביב. הניסוי הנועז היה להניח קופת ברזל ולתת למתמודד לפתוח אותה. עם כישרון דחוק בתקיעת מסמר בקיר, הייתי היחיד בבית ספרנו שפתחתי וסגרתי את הקופסה. היה זה המבצע הטכני היחיד בחיי שעמדתי בו, והורי נכנעו לדעתו שאני עילוי טכני. למדתי אפוא שנתיים בחיפה בבית הספר המקצועי בעירם, כשאני מזיע וכושל אך לא ויתרתי. בתום שנתיים הייתי ככל הנראה הישראלי הראשון (אז עדיין עוד לא היו ישראלים), שבתעודה שלו נכתב: "עולה כיתה אך לא בבית ספרנו", וחזרתי לתל-אביב ולמדתי ב"תיכון חדש".
כל ימי ילדותי ונעורי עברו בהשתקעות אובססיבית בקריאה. מדי שבת בבוקר הייתי חוזר וקורא את "נער טס לעבר הים" מאת אריקה מאן. חברי יונתן, בנו של הסופר יעקב שטיינברג, הגניב אותי לבתים ברחוב וילנה לחדר עבודתו האטום בווילאות כבדים של אביו. ראיתי את גבו השחוח של הסופר, והוא נראה לי רוחני ונמלץ שעה שכתב את סיפוריו בעט טבול בדיו על גבי ניירות גדולים. כמה מן הסיפורים נפלאים בעיני, אך כי הממסד הספרותי הרג גם אותם. היה איזה הד נואש בגבו. אפילו בעת כתיבה ישב בחליפה. זכרתי את ביאליק שבילדותי הייתי משחק יחד עם בת דודי רינה בחצר ביתו, שגבלה בחצר ביתה של סבתי בכיכר העירייה הישנה. אשתו מניה, שמדי שנה נתנה לי את "שירים ופזמונות לילדים" בכריכה צהובה עבה וקטיפתית, נתנה לנו סוכריות והוא שיחק איתי בשה וגדי. גם הוא היה לבוש חליפות רציניות וחבש מגבעת וענד עניבה – כל מה שחשבתי שמאפיין סופר.
בין ספריו של יורם קניוק: חימו מלך ירושלים (1965), אדם בן כלב (1968), סוס עץ (1974), ווסרמן (1988), טייגרהיל (1995), המלכה ואני (2000).

מתוך הספר "מאין נחלתי את שירי - סופרים ומשוררים מדברים על מקורות השראה", עורכת רות קרטון-בלום, הוצאת ידיעות אחרונות, 335 עמ'