מכתבה המלא של לינור

היום ביטלתי את המנוי שלי ל"הארץ", לאחר שנים של התמכרות. קשר שנמשך זמן רב כל-כך, ראוי שיסתיים באופן חגיגי יותר מאשר הודעה למחלקת המנויים, לכן נראה לי יאה לנמק את החלטתי.
אני מקבלת את העובדה שזכותו של אדם להיות שמאלני-רדיקלי, ולהוציא עיתון בהתאם להשקפת עולמו. אני לא חושבת שלקורא מסויים (כלומר, אני) ייגרם נזק מוחי אם מדי פעם יקרא מאמרים שאינם עולים בקנה אחד עם עמדותיו. אבל "הארץ" הגיע לשלב בו האנטי-ציונות שלו הופכת לעתים קרובות מדי לעיתונות מטופשת ומרושעת, וגם אם קשה לי להחליט מי משתיהן מפריעה לי יותר, נמאס לי לגמרי משתיהן.
עייפתי מלקרוא בכל ביקורת טלוויזיה, בין אם נכתבה על-ידי רוגל אלפר, שגיא גרין, בני ציפר או אביב לביא, שהבעיה המרכזית של כל מהדורת חדשות, כל משדר לפני ואחרי פיגוע, היא פטריוטיות יתר, ושהכתבים הצבאיים עובדים בשירות דו"צ. אני חושבת שהם טועים, משעממים, ושהנחת העבודה שלהם שקרית ומנוכרת למציאות ולמקום בה הם חיים. כשבני ציפר יוצא להגנתה של ז'ולייט בינוש, לאחר שנחשפה בורותה בענייני הסכסוך הישראלי-פלסטיני בתכנית טלוויזיה צרפתית, הוא מצטייר לא רק כשמאלן רדיקלי ואנטי-ציוני, אלא גם כשמאלן רדיקלי וציוני מהזן האידיוטי, ויכול להיות שזה לא המקום לציין שמדור הספרות בעריכתו הוא מופת של טרחנות משמימה, אבל הנה ציינתי את זה.
כשגדעון לוי מאשים את ישראל בהפיכתו של מרואן ברגותי משוחר שלום לאמרגן פיגועי התאבדות, זו פרשנות הגיונית ממש כמו הטענה שגל הפיגועים ב-11 בספטמבר הוא מזימה של המוסד. בשיחה פרטית איתו אמר לי פעם שלא היה נוסע מאה מטר כדי להציל את חייו של מתנחל, ונראה לי שאהבותיו ושנאותיו מכתימות כבר מזמן את דיווחיו הנוגעים ללב מהשטחים הפלסטינים הכבושים. כמו כן, אולי גם את זה לא צריך לציין, כל הקריירה שלו נגוע בחלטוריזם, מכיוון שהוא אחד הכתבים היחידים בעולם לעניינים ערבים שלא יודע ערבית, לא מבין ערבית ולא קורא ערבית. מתרגמים לו סימולטנית וזה מספיק. לטעמי, זו עיתונות חובבנית. גדעון לוי ועמירה הס הם מחזיקי התיק הפלסטיני ב"הארץ". בעוד שכמוכם, אני מכירה בחשיבות העיתונאית והאנושית של דיווחים כאלה, יש לי בעיה עם ההוצאה לפועל. מבחינתם, ישראל לעולם תישא באחריות גם על הסבל הפלסטיני וגם על הרצחנות הפלסטינית. זו פרשנות צרת מוחין ושטחית, פגומה מבחינה עיתונאית ומוסרית כאחת. כמו כן, שניהם נמנעים לדווח על מעשי זוועה שהפלסטינים מבצעים זה בזה, ויש פלסטינים שמשום מה לא יוצא להם לפגוש: האנטישמים, השוביניסטים, המושחתים, מוחאי הכפיים לפיגועים. כשהנטיות הפרו-פלסטיניות של הריפורטרים הס ולוי הן הדבר הבולט והעקבי ביותר בדיווחיהם מהשטחים, אני מתקשה לייחס אמינות לכתבותיהם ומכיוון שאני, תסלחו לי, ציונית, לא בא לי בזמן מלחמה לקבל כל בוקר הביתה את קול הרעם מקאהיר.
ולא מדובר רק בהם. ב"גלריה", הופיעה השבוע כתבה, שכותרתה "מקרתיזם תוצרת ישראל", מאת מיכל פלטי. הכותרת עצמה מעידה על בורות ועל שימוש בקלישאה הקיצונית והזמינה ביותר. אני לא חושבת שאתם זקוקים להרצאה על המקרתיזם, אבל פלטי ועורכי "גלריה" – כנראה שכן. אני רוצה להתייחס לכתבה הזו בהרחבה, ברשותכם, כי אחרי קריאתה הרמתי טלפון למחלקת המנויים.
הכתבה לוקחת כמובן מאליו את קיומו של מקרתיזם בישראל. פלטי כותבת על מפעל הפיס, שהסיר את תמיכתו הכספית מפסטיבל "דוקאביב", כיוון שבמאי שוודי שסרטו משתתף בתחרות דרש – וקיבל – הקראת הצהרת תמיכה בעם הפלסטיני לפני הקרנת סרטו. בעיני פלטי, זהו גילוי מקרתיזם. גואל פינטו מבשר על תוצאות התחרות בידיעה אחרת, מתוך אמונה שלמה שמובן מאליו שהיה צריך להקריא את הצהרת הבמאי לפני כל הקרנה, ואף מגנה את הנהלת הפסטיבל, שהתכופפה בפני איומי מפעל הפיס. ייתכן שאני משוגעת ובגלל זה נדמה לי שההתכופפות המבישה היתה זו שהתבצעה בפני הבמאי, ואולי הפאשיזם שלי גורם לי לחשוב שבזמן מלחמה המדינה אינה חייבת לממן אירועים בהם מקריאים הצהרות תמיכה באויב. אבל אולי בעיתון שמוכן לקבל כל צורה של פטריוטיות – בתנאי שהיא פלסטינית – אפשר לקרוא לזה מקרתיזם.
ועוד מהכתבה: חנות ספרים תלתה שלט על הדלת, "לא מוכרים ספרים של סאראמאגו". מנחם פרי, עורך הספריה החדשה, בה יוצאים לאור ספריו של סרמאגו, משווה את זה לשריפת ספרים של יהודים, ומוכיח שהוא ליברל אמיתי, כי לא עלה על דעתו להפסיק את ההתקשרות עם הסופר. לא צריך להיות עיתונאי הארץ בשביל להבין, שפרי הוא לא רק ליברל אלא גם יהודי שמבקש פרנסה, וסרמאגו, אחרי הכל, הוא אחד מרבי המכר של פרי. כך שפרי מסביר למה צריך להפריד בין הספר לסופר, אפשר להציע תשובה: כדי שלא לגרום למו"ל הפסדים. ואילו אני, שאינני כתבת "הארץ", תוהה מדוע לא נמסרה תגובתם של בעלי חנות הספרים, ומציעה לענות במקומם: "לא מתחשק לי לפרנס את מי שמשווה אותנו לנאצים. החנות שלי היא עסק פרטי, וזו זכותי". אגב, בעיני, החלטת בעל החנות להפסיד כסף ולא למכור את ספריו רבי-המכר של האנטישמי הטיפש הזה, אצילית ומעוררת כבוד לא פחות מהחלטתו של עמוס שוקן להרוויח כסף מפרסום מודעות זנות ב"העיר".
הוכחה נוספת למקרתיזם תוצרת ישראל היא רדיפתו של המעצב דוד טרטקובר בידי הממסד. הוא מספר כיצד עמיתיו למקצוע שכנעו אותו להסיר עבודה פוליטית מתערוכת ירושלים 3000, מכיוון שהם פחדו מתגובתו של שרון, אז שר המסחר והתעשייה. ומה יותר מקרתיסטי מזה, היא העובדה שטרטקובר נרדף עד כדי כך שקיבל את פרס ישראל ביום העצמאות בעוד אותו שרון עצמו מכהן כראש ממשלה.
וכמובן, יפה ירקוני. בעוד שהכותרת מתייחסת לביטול מופע ההוקרה לכבודה כאל מקרתיזם, מהכתבה עצמה עולה שהסיבה האמיתי לביטול המופע היתה רכישת כרטיסים מועטה. העובדה שירקוני לא ממלאת אולמות כבר זמן רב, אינה נזכרת כלל בכתבה. ואכן יכול להיות שקהל רוכשי הכרטיסים, שרובו שירת ומשרת בצה"ל או תומך במבצע חומת מגן, לא רצה להוקיר מישהי שמעודדת סרבנות ומשווה את צה"ל לנאצים. זכותו של אמ"י להחליט שלא לגונן על ירקוני יותר מדי. אני יודעת היטב שתומכי הסרבנות הם בשר מבשרו של "הארץ" בפרט ורשת שוקן בכלל. ב"העיר", עיתון שממנו אשמח להיפטר במיוחד, הפכו את הסרבנות לתפארת מוסרית, כמובן מאליו. מה פה מובן מאליו?
מעניין שהשמאלנות שלכם מגויסת אך ורק לפסים פוליטיים ואנטי ציונים. במישור החברתי, "הארץ" הוא עיתון לאנשים עשירים. המאמרים הכלכליים שמרנים, מחיר המנוי יקר יותר משל עיתוני הצהריים (שמגיעים, אגב, לדירת השכן הרה יותר מוקדםמש"הארץ" מגיע אלי). נכון, המובטלים קיבלו תמונה יומית במדור המכתבים, אבל נירה רוסו כותבת על כלי מטבח יקרים ואתרי נופש יקרים, ועל מאכלים שאי אפשר להכין מפרי הגינה הפרטית, ובמדור האופנה אפשר להתרשם משמלות כיכר המדינה שעולות אלפי שקלים. ככה שפלמטת "הארץ" היא מקום נהדר, שמאלני למשעי וקוסמופוליטי, רק חבל שמסביב הכל כל-כך מכוער.
אחרי עשרות שנים של קריאה יומית ב"הארץ", אני מגיעה למסקנה שאתם ואני לא גרים באותו מקום. חלק גדל והולך מהכתבות והמאמרים בעיתון שלכם מדיף ריח של עיתונות זרה, המתייחסת לישראל כאל טריטוריה אחרת, מרוחקת ודוחה. אני מרגישה שמדינת ישראל, באופן בסיסי, מגעילה אתכם. אז זהו, שאותי דווקא לא. אני לא רוצה להיות מנויה על עיתון שמנסה בכל דרך אפשרית לגרום לי להתבייש בציוניות שלי, בפטריוטיות שלי ובאינטיליגנציה שלי, שלוש תכונות אותן אני מוקירה ביותר.
שיהיה לכם יום נעים, תשמרו על הילדים ואל תשבו במסעדה בלי מאבטח,
עירית לינור