פרנהייט 451

השיטה היתה פשוטה: ספרים נועדו להישרף יחד עם הבתים בהם הוחבאו. גאי מונטאג, כבאי שעוסק בהצתת שריפות, מעולם לא פקפק בעבודתו, עד שהוא פוגש נערה בת 17 שמתארת לו על זמנים בהם אנשים לא פחדו. אחר כך הוא פוגש פרופסור שמספר לו על עתיד בו אנשים יוכלו לחשוב, ואז מבין גאי מונטאג מה עליו לעשות. להלן הפרק הראשון.

***

היה זה תענוג לשרוף.
היה זה עונג מיוחד לראות דברים נאכלים, לראות דברים משחירים ומשתנים. כשזרבובית הארד באגרופיו, הפיתון העצום יורק את דלק הקרוסן הארסי שלו על העולם, הדם הלם בראשו וידיו הפכו לידיו של מנצח מדהים המנגן את כל סימפוניות הרשף והבעירה, ממוטט את קרעי ההיסטוריה ושרידיה המפוחמים. כשקסדתו הסמלית, הנושאת את המספר 451, מתנוססת מעל פניו האטומים, ועיניו מוצפות בלהבות כתומות במחשבה על העתיד לבוא, הדליק את המצית והבית כולו עלה באש מאכלת שהציתה את שמי הערב באדום, צהוב ושחור. הוא צעד בנחיל גחליליות. יותר מכל רצה לתחוב מרשמלו על שיפוד לכבשן, בעת שכנפי היונה המפרפרות של הספרים גוועות על מרפסת הבית והמדשאה, וספרים מתכלים בסופת ניצוצות ונסחפים ברוח שהאפילה משריפה. מונטאג גיחך את גיחוכם הפראי של כל האנשים שהלהבות חורכות אותם ומסיגות אותם לאחור.
הוא ידע שכאשר יחזור לתחנה הוא עשוי לקרוץ לעצמו, אל הזמר-הנודד החרוך שבמראה. מאוחר יותר, כשילך לישון, הוא יחוש בחיוך הלוהב אחוז עדיין בשרירי פניו, בחשכה. הוא אף פעם לא נעלם, החיוך. ככל שזכר, הוא מעולם לא נעלם.
הוא תלה את קסדתו השחורה כחיפושית וצחצח אותה. תלה את מעילו חסין האש במסודר. עשה מקלחת מענגת ואחר כך, שורק, ידיו בכיסיו, פסע לאורך הקומה העליונה של התחנה וצנח אל תוך הפיר. ברגע האחרון, כשנדמה היה שהאסון יתרחש, הוא הוציא את ידיו מכיסיו ועצר את נפילתו באחזו במוט המוזהב. הוא החליק עד לעצירה מצווחת, עקביו במרחק של אינץ' מרצפת הבטון של הקומה התחתונה.
הוא יצא מן התחנה ופסע לאורך הרחוב החשוך אל התחתית, שם החליקה הרכבת מונעת-האוויר בתוך הפיר המשומן באדמה. הרכבת עצרה, ושחררה אותו בנשיפה עצומה של אוויר חם אל תוך המעלית המחופה אריחים בצבע שמנת, העולה אל הפרבר.
הוא שרק והניח למעלית לשאת אותו אל תוך אוויר הלילה הדומם. הוא פסע אל הפינה, חושב מחשבות של כלום. אבל לפני שהגיע לפינה הוא האט, כאילו רוח פתאומית התפרצה לה משומקום, כאילו מישהו קרא בשמו.
בלילות האחרונים היתה לו תחושה מוזרה לגבי המדרכה מעבר לפינה, כשהתקדם באור הכוכבים לעבר ביתו. הוא חש כי רגע לפני שפנה היה שם מישהו. האוויר נדמה טעון ברגיעה מיוחדת כאילו מישהו חיכה שם, בדממה, ורגע לפני שהגיע, פשוט הפך לצל והניח לו לעבור. אולי אפו הבחין בניחוח קלוש של בושם, אולי העור על פניו, על גב היד, חש בחום עולה בנקודה אחת שבה עצם העובדה שאדם עמד שם, יכולה להעלות את הטמפרטורה בעשר מעלות לרגע אחד. אי אפשר היה להבין זאת. בכל פעם שפנה הוא ראה רק את המדרכה הלבנה, המתבקעת מחוסר שימוש. לילה אחד חשב שראה משהו נעלם בחטף במדשאה לפני שהצליח למקד את עיניו או לומר דבר.
אלא שהלילה הוא האט כמעט עד עצירה. רוחו, אותה שלח מעבר לפינה, שמעה לחישה. נשימה? האוויר הדחוס רק בנוכחותו של מישהו העומד בדומיה, ממתין?
הוא פסע אל מעבר לפינה.
עלי השלכת רפרפו על המדרכה המוארת באור הירח, משווים לנערה שנעה שם מראה זורם, כמי שנותנת לתנועת הרוח והעלים לשאת אותה קדימה. ראשה היה מוטה קלות כדי להתבונן בנעליה הבוחשות בעלים המסתחררים. פניה היו צנומים ולבנים כחלב, והיה בהן מין רעב עדין, שחלף על פני הכל בסקרנות בלתי נלאית. זה היה כמעט מבט של פליאה חיוורת. העיניים הכהות היו כה מרותקות אל העולם עד ששום תנועה לא נמלטה מהן. שמלתה הלבנה איוושה. הוא חשב שהוא יכול כמעט לשמוע את תנועתן של ידיה בהולכה, ואת הצליל הקלוש לאין שיעור של פניה הלבנות סובבות, כשהבחינה שהיא מתקרבת לאיש שעמד במרכז המדרכה, ממתין.
העצים שמעליהם השמיעו שאון גדול בהמטירם את הגשם היבש שלהם. הנערה עצרה ונראתה כאילו היא עומדת לסגת בהפתעה, אך במקום זאת, עמדה והביטה במונטאג בעיניים כה כהות ובוהקות ומלאות חיים, עד שהרגיש כאילו אמר פתאום משהו מופלא. אבל הוא ידע שפיו נע רק כדי לומר שלום, ואז, כשנראה היה שהסלמנדרה על זרועו ודיסקית הפניקס על חזהו מהפנטות אותה, דיבר שוב.
"כמובן," הוא אמר, "את השכנה החדשה שלנו, נכון?"
"ואתה בטח" - היא הרימה את עיניה מתגי המקצוע שלו "הכבאי." קולה נחלש.
"יש לך דרך מוזרה לומר זאת."
"הייתי - הייתי יודעת גם בעיניים עצומות," אמרה באיטיות.
"מה? ריח הדלק? אישתי תמיד מתלוננת," הוא צחק. "אף פעם אי אפשר לשטוף אותו לגמרי."
"לא, אי אפשר," אמרה ביראה.
הוא חש שהיא הולכת סביבו במעגל, בוחנת אותו מכף רגל ועד ראש, מרעידה אותו בדממה ומרוקנת את כיסיו מבלי לנוע ממקומה.
"דלק," אמר משום שהשתיקה התארכה, "זה רק בושם בשבילי."
"באמת?"
"כמובן. למה לא בעצם?"
היא נתנה לעצמה שהות לחשוב על כך. "אני לא יודעת." היא פנתה אל המדרכה המובילה אל בתיהם. "אפשר לחזור אתך? אני קלאריס מק'קללן."
"קלאריס. גאי מונטאג. בואי. מה את מסתובבת בחוץ מאוחר כל כך? בת כמה את?"
הם פסעו בחמימות הקרירה הנושבת של הלילה על המדרכה המוכספת, והיה ניחוח קלוש של אפרסקים ותותים טריים באוויר. הוא הביט סביבו והבין שהדבר לא יתכן, בעונה זאת.
הנערה הלכה לצדו עכשיו, פניה בהירים כשלג באור הירח והוא ידע שהיא חושבת על השאלות שלו, תרה אחר התשובות הטובות ביותר שתוכל לתת לו.
"טוב," אמרה, "אני בת שבע-עשרה ומטורפת. הדוד שלי אומר שזה הולך יחד. כשאנשים שואלים אותך לגילך, הוא אומר, תמיד תגידי שבע-עשרה ומטורפת. נכון שזו שעת לילה נחמדה לטייל? אני אוהבת להריח דברים ולהתבונן בדברים, ולפעמים להישאר ערה כל הלילה, להסתובב בחוץ ולראות את השמש זורחת."
הם הוסיפו ללכת בשתיקה ולבסוף אמרה, מהורהרת, "אתה יודע, אני לא פוחדת ממך בכלל."
הוא היה מופתע. "את אמורה לפחד?"
"המון אנשים פוחדים. מכבאים, זאת אומרת. אבל אתה סתם איש, בסך הכל..."
(מתוך "פרנהייט 451", ריי ברדבורי, תרגום: נועה מנהיים, הוצאת אודיסיאה, 204 עמ')

על המחבר

ריי ברדבורי פרסם כחמש מאות סיפורים קצרים, נובלות, מחזות ופואמות מאז פורסם סיפורו הראשון כשהיה בן 20. במשך כמה שנים כתב עבור תוכניות הטלוויזיה "אלפרד היצ'קוק מציג" ו"אזור הדמדומים". ב-1953 כתב את התסריט לסרטו של ג'ון יוסטון, "מובי דיק". בעברית ראה אור ספרו "רשימות מן המאדים" ומספר סיפורים קצרים באוספי סיפורי מדע בדיוני.