לקבוצת פרארי, בכל הכבוד...

כעשרים שנה אני עוקב אחרי פרארי, קבוצת מירוצי פורמולה אחת המרכזת סביבה אוהדים פנאטיים ומטען רגשי שאין כמותו. ושנים ארוכות נאלצתי לחזות בעיניים כלות, איך המכוניות האדומות מתפרקות, מעלות עשן ומנפצות את חלומותיי המוטוריים לרסיסים. ובכל זאת, כמו כל אוהד חסר גבולות הנע על גלי הרגש, התעקשתי להיאחז במורשתו של אנזו, אנזו פרארי, האיש שאהב מכוניות, נהגים ומהירויות מסחררות.
אבל הגיע גם רגע של נחת, כאשר לפני שנים אחדות הגיע מושיע של ממש, נהג גרמני, מוכשר וכריזמטי העונה לשם מייקל שומאכר. ועד מהרה הובהר כי אחד הנהגים הגדולים בעולם, הוא אולי הטוב ביותר אי פעם. הקשר בינו ובין קהל האוהדים מדהים, הכשרון שהוא מציג על המסלול אדיר, אישיותו מעוררת מחלוקת. בקיצור, כל מה שצריך בדרך לאליפות עולם חמישית. לא פחות.
ואני אהבתי אותו, ועקבתי בעיניים כלות כשבנה קבוצה מנצחת ואמינה. כי פתאום הנהגים של פרארי עומדים על דוכן המנצחים, והשקיעות של יום ראשון נראות לפתע אדומות מתמיד. מה אפשר לומר, אני אוהד מושבע, מכור, ואי אפשר להמיר אותי, אבל אני הוגן.
ולכן יותר מכל, אני רוצה להאמין לשומאכר, שקשה היה לו לקבל את ההוראות הקבוצתיות היום, במירוץ של אוסטריה. אני רוצה לדעת שההחלטה האיומה והמטופשת של הקבוצה לתת לו לעקוף את בריקלו ממש לפני קו הסיום לא היתה שלו, ושבאמת ובתמים הוא רצה שרוביניו ינצח את המירוץ שכל-כך הגיע לו. כי אם לא, תהפוך מבחינתי התצוגה המדהימה של שליטה מוטרית והנדסית מאקסטזה - למפח נפש.
ומתוך כל האהבה הזו אני קם וקורא, לכל האוהדים שרוצים להחזיר את הזוהר והתחרותיות לספורט המדהים הזה, לחתום על עצומה שתוגש לפרארי ובה כולנו, אוהדים ומתנגדים, נביע את דעתנו הנחרצת על מעשה הנבלה אשר לא היה מחויב המציאות. רחוק מכך אפילו.