רימון ותאנה בנבי סמואל

ראו עוד טיולים בסוף הכתבה

אורך המסלול: כשעה, אופי המסלול: רגלי

אל גן לאומי נבי סמואל מגיעים בכביש 433, המוליך ממודיעין לירושלים. ניתן גם להגיע מירושלים, בכביש רמות-גבעת-זאב.
מצבת הנביא שמואל ממוקמת, על פי המסורת של שלוש הדתות, בין שכונת רמות במבואות ירושלים הצפוניים לעמק גבעון. על פי ההנחה שכן במקום הכפר מצפה, שממנו גלשו אנשי יהודה המכבי במלחמתם עם צבא באקכידס באמאוס (לטרון). לימים שימש רכס המצפה כמעבר לעולי הרגל לירושלים. עם השנים, זיהו הצליינים את המקום כמקום קבורתו של שמואל הנביא.
הצלבנים קבעו את מיקומם בראש ההר, וממנו יכלו לראות את ירושלים בהדרה ובחרבונה. הם קראו למקום הר שמחה - כי כל העולה לירושלים שמח במראה. גם השלטון המוסלמי המאוחר קידש את המקום. קרבות רבים נערכו במטרה לכבוש את נבי סמואל במלחמת העצמאות.
היום מצוי מבנה הקבר בתוך מבנה מסגד, שהיה במרכז הכפר הערבי נבי סמואל. במלחמת ששת הימים ננטש הכפר, ובתיו נהרסו. את הכפר נבי סמואל, כמו כפרים ערביים רבים, איפיינו בוסתנים של עצי פרי. בסביבה זו נובעים המעיינות, וכך יכלו אנשי המקום לגדל עצי פרי הזקוקים להשקייה. למבקרים היום, מומלץ לנפוש בצל העצים וליהנות מהמעיינות ומהבוסתנים.

עץ הרימון נתן השראתו

עם העבודות שנעשו במקום נחשפו אזורים צלבניים והלניסטיים. ניתן לסייר בהם ולהתרשם מעוצמת הבנייה ומיופיה.
בנוסף למבנים העתיקים, המקום שופע עצי פרי: תאנה, רימון, אגוז מלך ועוד. המטייל בשטח גן לאומי נבי סמואל יגלה את עצי הבוסתן, שרידי העבר. התאנה והרימון הם חלק חשוב משבעת המינים שבהם נתברכה ארץ ישראל: "ארץ חיטה, ושעורה וגפן ותאנה ורימון ארץ זית שמן ודבש" (דברים ח' 9).
פריו של הרימון היווה במשך כל זמן קיומו של עם ישראל סמל יהודי. 'מוטיב יהודי' בלשון הארכיאולוגים. פרי הרימון עיטר את בגדו של הכהן הגדול, שהיה באוהל מועד שבמדבר: "ועשית את מעיל האפוד כליל תכלת... ועשית על שוליו רימוני תכלת וארגמן: פעמון זהב ורימון" (שמות כ"ח 5-313). הרימון נמצא גם בפסיפסים שהתגלו באתרים יהודיים, ואף כיום מהווה מוטיב קישוטי לפרוכות וכלי קודש שונים.
הרימון הזכיר לבני ישראל בצאתם ממצרים את סמל הארץ המיושבת, ולכן, כשטענו לפני משה שהוציא אותם אל המדבר ולא קיים את הבטחתו, אמרו: "ולמה העליתנו ממצרים להביא אותנו אל המקום הרע הזה לא מקום זרע ותאנה וגפן ורימון ומים אין לשתות" (במדבר כ' 5).
הרעיה האהובה המתוארת בשיר השירים הזכירה לשלמה המלך (מחבר שיר השירים) את פרי הרימון: "כחוט השני שפתותיך ומדברך נאוה כפלח הרימון, רקתך מבעד לצמתך" (שיר-השירים ד' 3). עץ הרימון גם נתן השראה לשמות של מקומות רבים מימי אבותינו בארץ ישראל: סלע רימון, גת רימון ועוד.

התאנה, חלק בלתי נפרד מהנוף

גם פרי עץ התאנה, כמו הרימון, היווה השראה ליוצרים יהודים. גם עליה היפים של התאנה, המזכירים כף יד אדם, לקחו חלק בציורים העתיקים המתקשרים עם היהודים.
עץ התאנה שכן בגן העדן, שכן אדם וחווה, לאחר שטעמו מעץ הדעת ונוכחו כי הם עירומים, מיד תפרו לעצמם עלי תאנה ככיסוי: "ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגרת" (בראשית ג' 8). עץ התאנה מוזכר כעץ בעל חשיבות ותועלת לאדם, וכך היו דברי משל יותם: "ויאמרו העצים לתאנה לכי את מלכי עלינו: ותאמר להם התאנה החדלתי את מתקי ואת תנובתי הטובה והלכתי לנוע על העצים" (שופטים ט' 10-11).
התאנה היוותה מעין שעון טבעי לקביעת זמנים ועונות, וכך אמורים הדברים בשיר השירים: "כי הנה הסתו עבר הגשם חלף הלך לו... התאנה חנטה פגיה והגפנים סמדרו" (שיר-השירים ב' 11-13). חורבן והרס מקום מושב בארץ ישראל יביא לאומללותה של התאנה, כפי שתיאר זאת הנביא יואל: "הגפן הובישה והתאנה אמללה רימון גם תמר ותפוח כל עצי השדה" (יואל א' 21).
המטייל במעיינות באזורים השונים של הארץ, יגלה שתאנה היא חלק בלתי נפרד מנוף הצומח. אבל תאני המעיינות אינן מניבות את הפרי המתוק והעסיסי שאותו אנו אוהבים ללקט בקיץ מעצי הפרי בחצרות ובבוסתנים. ככל הנראה, המים המצויים בכמות גדולה בסביבת השורשים, לא מאפשרים יצירה של פגות מתאימות למאכל, ושם מתרבה העץ משלוחות ושורשים בלבד.
פרי התאנה מכונה 'בכורה', והנביא ישעיה מתאר אותה יפה: "כבכורה בטרם קיץ אשר יראה הראה אותה בעודה בכפו יבלענה" (ישעיה כ"ח 4). תיאור זה בהחלט מתאים לצורת אכילת התאנים/הבכורות מהעץ. בכל פעם ניתן לקטוף מספר פירות ומייד לאכלן.

עמוס סבח הוא ביולוג איזור יהודה ושומרון, רשות הטבע והגנים