הנה כל כולי לך

איך היא עומדת בזה, הוא חושב, עוד פעם ועוד פעם הטקסים המדוקדקים שהיא חייבת לערוך, וההתרוצצות העצבנית בחדרים לפני שהיא יוצאת, דלתות של ארונות נטרקות, מגירות נפתחות ונסגרות, משהו צר ואטום נאחז בפנים היפות שלה ברגעים האלה, חס-וחלילה שתשכח איזה פרט, מסרק או ספר או בקבוק שמפו, ולא, הכל יקרוס. הוא מתיישב אל שולחן העבודה הריק שלו ואוחז את ראשו בידיו, בעוד היא זורקת שלום חטוף מהדלת, ולבו שוקע, אפילו לא באה להיפרד, היום יהיה שם משהו מיוחד, וכבר היא יוצאת אל הרחוב במהירות, בעיניים מושפלות, שלא תפגוש במבט ותיקלע לשיחה מיותרת. איך היא לא מוותרת, מאיפה יש לה כוח לעבור את זה כל יום מחדש.
אחר-כך, כאילו התרשל על משמרתו, הוא עוצם את עיניו וממהר ללוות אותה כשהיא נכנסת למכונית שלה, פולו קטנה וירוקה מאוד. הוא קנה לה אותה בהפתעה. היא התחלחלה מהצבע וזעמה על הביזבוז. אבל הוא רצה שתהיה לה מכונית משלה, שתוכלי לנסוע חופשי, אמר, שלא נריב כל הזמן על האוטו. ורצה שתהיה לה מכונית ירוקה מאוד. בדמיונו היתה המכונית כמו רכיב אלקטרוני זוהר שמוחדר למערכת הדם כדי שמצלמה תוכל לעקוב אחריו. לאט הוא מניח את ראשו על מסעד הכיסא והיא נוהגת. פניה מתוחות וקרובות מדי לשמשה הקדמית. ייקח לה בערך שמונה או תשע דקות להגיע. וצריך להוסיף לזה עיכובים לא צפויים (פקק תנועה, קילקול ברמזורים, האיש שמחכה לה שם בדירה לא מוצא את המפתחות ומאחר לפתוח לה את הדלת), וכבר אבדו עוד ארבע-חמש דקות יקרות. אלישבע, הוא אומר בקול, לאט, הוגה כל הברה.
ועוד פעם אומר, בשביל האיש ההוא.
שחוסך את הזמן הנחוץ להתפשטות שלו, כי חבל על כל רגע, ובעוד היא מנווטת את המכונית במקלעת הרחובות הקטנים הקושרים בין הבית כאן לבית שם, הוא כבר מתחיל להתפשט, בחדר-השינה או אולי ליד הדלת, מוריד את מכנסי הקורדרוי החומים, הרפויים, פושט חולצה רחבה שהצבע שלה דהה, פעם היתה כתומה או חומה, או אפילו ורודה, הוא בהחלט מסוגל ללבוש חולצה ורודה, מה אכפת לו מה יחשבו עליו, זה מה שיפה בו, מהרהר שאול, שלא אכפת לו מכלום, לא מה יחשבו ולא מה יגידו, זה הכוח שלו, זאת השלמות הפנימית הבריאה שלו, שאליהם כנראה היא ככה נמשכת.
היא נוסעת אליו, נוסעת, דוהרת אליו, עיניה נעוצות בכביש, פיה מתוח, עוד מעט ינושק הפה הזה ויתרכך ויתפח וילהט, שפתיים יחליקו על השפתיים האלה, תחילה רק יעברו מעליהן, יגעו ולא יגעו, אחר-כך תבוא לשון ותשרטט את תוויהן סביב-סביב והן יתאפקו לא לחייך, כי מייד תישמע נהמה, אל תזוזי כשאני מצייר, ומתוכה יעלה גירגור של היענות, ואז ינוחו עליהן שפתיים, ירבצו במלוא תוקפן המחוספס, הגברי, יבלעו אותן, יתפלשו בהן, לרגע יתרחקו מהן ונשימה חמה תחלוף עליהן, ואז יימצצו לאט, בכובד-ראש של תשוקה גדולה באמת, ולשונות יתפתלו זו בזו כיצורים שיש להם חיים משל עצמם, והעיניים שלה ייפקחו רגע באנחה רפה, גלגלי העין יתרוממו קצת, ידהו, ייעלמו. מבעד לעפעפיים כמעט סגורים יתגלה לובן ריק, מבהיל.
היא אשה גדולה, אלישבע, נדיבה גם בגופה. היא אפילו קצת גדולה למכונית כל-כך קטנה, ואולי גם בגלל זה כעסה שקנה לה דווקא את הפולו, ואולי בגלל זה קנה לה אותה, מי יודע, רק כעת עולה על דעתו, בגלל התחושה שהיא כמעט פורצת מתוך קליפתה בדרכה לשם, שהיא כמעט מתפקעת לשם בזמן שהיא מתאמצת להתרכז בכביש, מתמתקת בניחוש שגם האיש שמחכה לה חושב כעת אותן מחשבות בדיוק, ככה אנחנו מרוויחים עוד כמה רגעים ביחד, היא אמרה לו פעם.
היא דוהרת, המכונית הירוקה מרצדת בתוך רשת הוורידים הפרו׳ה מכאן ועד אליו, וכששאול נחלץ מגל הכאב היא כבר שם, אצלו, שאול רואה אותו במעומעם, כתם גדול ורחב של חום, זרועות מוצקות, והתנועה המהירה שלה כשהיא תופסת ביד אחת בכתפו ורוכנת הצידה לתלוש מרגלה את נעל הבד בלי לפתוח את האבזם, ונאחזת באצבעות נוקשות מגעגועים בגופו העירום שבגדיו כבר פזורים לרגליו, ובגדיה נושרים על בגדיו, ושאול עוצם את עיניו וסופג את המהלומה הגלומה בהיאספות של בד אל בד, וזה כל-כך כואב שהוא מוכרח להפנות את מבטו מהבגדים אל האיש, כי לרגע אפילו האיש עצמו פחות מכאיב מהבגדים הנושרים זה על זה, האיש שהקדים והתפשט כדי לחסוך עוד כמה שניות יקרות, וחיכה לה בדריכות, והתהלך בבית עירום ולוהט מהתרגשות, ושילהב את עצמו במחשבות על האשה הגדולה והיפה וההחלטית, שחותרת וקרבה אליו במכונית הירוקה, הסקסית - ככה חייך הבחור השחרחר שמכר אותה לשאול, ובגלל המלה הזאת כבר לא היתה לשאול ברירה והיה חייב לקנות אותה - ובעירום הוא התרוצץ בדירה הזעירה, אפילו שהוא איש די איטי באופיו ובכל הווייתו, ושאול יכול ממש לראות אחת לאחת כל תנועה שלו, ואת אופן הילוכו ואת דיבורו הכבד קצת, הסמכותי, אבל עכשיו הוא כולו מפעפע, כי צעדיה כבר ממהרים במדרגות, הנה עכשיו היא באמת מגיעה, והוא כבר פותח לה את הדלת ומקפיד מאוד לבחור את התנוחה שבה יופיע לעיניה, כי מערומיו, איך לומר, אולי אינם עשויים לשובב מדי את אלישבע, בייחוד כשהוא עומד על רגליו, ובייחוד באור יום, שבוודאי לא מחמיא לשומות הרבות שמנמרות את כרסו ואת חזהו, ולשדי הזכר הגדולים והאדנותיים שלו, ולשיער האפור שמצטמח לו בשפע, אבל מסתבר שהיום, כשצעדיה רצים במעלה המדרגות, הוא רק פותח את הדלת קצת, וממהר אל המיטה בחדר מואפל בקפידה, ונשכב שם בתנוחה מחמיאה יותר, על בטנו, ברך אחת מקופלת קצת, כאילו נפלה עליו תנומה קלה ומענגת מייד אחרי שפתח לה את הדלת, מתנמנם לו בחוסר אכפתיות של איש בריא כמו שור שאין לו בעיות עיכול או מצפון, כך שלעיניה, בכניסתה, מתגלים קודם כל גבו החזק למראה - וכנראה גם חזק באמת -אחר-כך עכוזו ורגליו, שבתנוחה הזאת נראים כמעט צעירים, ולרגע היא עומדת, מתבוננת מחייכת לעצמה, ואז פוסעת אל המיטה ובעדינות מחושבת מעבירה אצבע אחת לאורך גבו, מעורפו ועד לעכוזו, ואחר-כך רוכנת ומחליקה את לשונה בתנועה איטית ומושהית על עורפו מצד אל צד, רק קצה לשונה, רק רמז דק לרטיבות פיה, והוא מתחלחל בנהמה כבושה בכר כאילו נערף -
אחר-כך, יומיים ואולי שלושה אחר-כך - בימים שאלישבע איננה הזמן הוא תא כלא עגולׁ- רבץ שאול במושב אחורי של וולבו גדולה. ליל אוקטובר קריר וערפילי נמרח ונמחק לתנועת המגבים על השמשה. לידו על רצפת המכונית היו מונחים קביים. רגלו השמאלית, שבורה בין הקרסול והברך, היתה מוטלת על כרית ישנה ופרומה, והוא בהה בלובן הגבס המתנועע לכאן ולכאן, וכאילו התקשה להבין מה לזה ולו. אסתי, אשתו של מיכה אחיו, נהגה, והם נסעו כבר כמעט חצי שעה ועדיין לא הצליחו לקשור שיחה ממשית, וכל משפט שאמרו בחש בו עכירות. היא היתה צעירה ממנו בחמש שנים, אולי שש, הוא לא זכר בדיוק, ובקרבתה הוא הרגיש, תמיד, עוד יותר מיובש וצפוד; גפיו הארוכים והדקים, פניו החדות, אפילו פיקת הגרגרת הבולטת שלו, הכל נעשה מוגזם כשהיא היתה לידו, בגופה המלא ובפנים הכהות והרחבות שלה, ובכל פעם שהביטה בו במראה הפנימית, הוא הזכיר לעצמו אחד מאותם סרגלי עץ ישנים של אביו, מטר צהוב, מחורץ, מתקפל למפרקים דקיקים. היה רגע, כשעזרה לו להיכנס למושב האחורי, שכמעט כל גופו נח על כתפיה, והיא אפילו לא גנחה, ואם הכביד עליה, ודאי חשבה שזה רק בגלל הגבס, והוא ידע שאין לו משקל בעיניה, ושגופה עושה את ההשוואה הלא-נמנעת בינו לבין אחיו, והיא הציצה במראה, מזועזעת מהאנחה שפלט: מעולם לא שמעה אותו כך.
אחיו היה אמור להסיע אותו, אבל ברגע האחרון הוזעק לטפל במכלית טעונה אצטון שהתהפכה בכביש החוף, ואסתי הופיעה בדלת שלו. עמדה בידיים שמוטות, מתנצלת שהיא לא מיכה, ומוטרדת בתחושה עמומה שהיא ושאול לוטשים עין זה בזה כמו במראה עקומה שמציעה אפשרויות גוף הפוכות. ונשמה עמוק, ומבלי-משים קיערה את כתפיה כדי לעמוד בסופה שתבוא עליה, וברגע הראשון כאילו לא הבין מי היא, ואז נרתע, לא לא, מה פתאום, תודה, אני צריך את מיכה, רק מיכה, אבל תוך כדי כך גם צעד קדימה, כמו נדחף החוצה לצאת מייד אל הדרך, ושוב חזר ואחז בידית הדלת ועמד בראש שמוט, מנסה להיזכר.
אבל איפה אלישבע, פרצה מתוכה שאלה, כאילו שאלה איפה אמא שלא שמרה עלי, כי תמיד נראה לה אבוד בלעדיה, ועכשיו, בפניו החבולות וברגלו המגובסת, אפילו יותר; והוא לא ענה ורק עמד ובהה בה, בתווי האסופית שהתחדדו בה לפתע, ככה בדיוק היא הגיעה למשפחה לפני שנים, ניצבה לצד מיכה בעמידה הזאת, ובאותה הבעה מבוהלת ופראית. "מאשפתות", פסקה אז אמו, ואסתי ידעה היטב מה הוא רואה עכשיו, ונטעה חזק את רגליה וחיפשה בתוכה בקדחתנות מחצב עתיק ויקר-ערך, את כושר הספיגה של ילדה לא-אהובה אך עיקשת, שיודעת להפוך את עצמה, כשצריך, לחופן אדם זעיר ומוגף עפעפיים, שבא ומתגבב לו בדיוק איפה שלא רוצים אותו ומסוגל לעמוד שם ולהאט את קצב פעימותיו לאפס, עד שאיכשהו מתרגלים לנוכחותו ולתועלות הקטנות שיש בו, ואחר-כך כבר לא יכולים בלעדיו -
ומשם גם העלתה את עצמה, עם כל שנותיה וכל ילדיה ומיכה ומלאות בשרה, ושילבה את ידיה מתחת לחזה, ואמרה שאולי לא כדאי שייסע ככה, שעות ספורות אחרי תאונה כל-כך קשה, ושאלה בזהירות איך בדיוק זה קרה, והוא נסוג לתוך הבית וכמעט התמוטט עם הקביים שלא היה מורגל בהם, וכאילו לא שמע אותה כלל. עיניו היו אדומות, מבכי או מחוסר שינה ומעוד משהו שבער בהן ושהיא לא הכירה, והוא לחש בצרידות שהוא חייב לנסוע ושלא בא בחשבון שהיא תסיע .אותו והיא הניחה לרתיעה הגלויה שלו להינתז מעליה ושאלה לאן בדיוק הוא רוצה להגיע, והוא אמר, דרומה, ופתאום הניף קב אחד בתנועה ציפורית מגוחכת ואמר, טוב, נוסעים, וניסה לכזב צחוק עליז והודיע שזה לגמרי מטורף כל המצב אבל הוא חייב להיות שם הלילה, פורס מאז'ר, הטעים במבטא שנשמע לה בנסיבות האלה כמו רישרוש חלוק המשי של אציל שירד מנכסיו, והסביר את מה שהיה מובן מאליו, שהוא פשוט לא יכול להגיע לשם לבדו, במצבו, ושלכן ביקש שמיכה ייקח אותו. והיא שבה וניסתה להבין לאן בדיוק הוא מצפה שתסיע אותו באמצע הלילה ובהתראה כל-כך קצרה, והוא לא ענה, והיא רתחה בתוכה עליו, ויותר מכך על מיכה ששלח אותה למסע כזה רק כדי לרצות את אחיו, שלעולם לא היה עושה מעשה כזה בשבילו, ובוודאי שלא בשבילה, ושאול הצטלל לרגע אחד, כאילו הזעם השקט שלה הצליח לחלחל מבעד למהומה שבו, והביט בה במבט שכמעט סדק אותה באומללותו, ואמר, אני יודע שזה קשה לך, אבל באמת שאין לי ברירה, והיא הינהנה מבולבלת וקצת מבוהלת ממה שראתה, והוא אמר, בדרך, בדרך אני אסביר.
יש להם שם, לפעמים, ימים רגועים, שלווים ממש, מזכיר לעצמו שאול, מוטל קודח בירכתי הוולבו הזקנה ומשתדל בכל כוחו למחוק מעליו את נוכחותה של הנהגת השתקנית ואת נחילי הנמלים הלא-נראות שמתרוצצות לאורך רגלו מתחת לגבס. יום כמו שלשום, למשל - או אולי כבר לפני ארבעה ימים? - כשאלישבע נכנסת לבית שם בדלת שהושארה פתוחה קצת למענה, חומקת פנימה בצידוד גופה ובהרמת כתף גנדרנית, מי ידע שיש בה עדיין כזאת שובבות, ומחייכת בהקלה על שהיא שוב פה, במקום שבו היא חופשייה מכל העמדת-פנים וזיוף, מהמאמץ האינסופי של חייה האחרים, ועומדת רגע להחזיר לעצמה את נשימתה, וחושבת כמה שנים עוד תוכל לעלות ככה, בריצה, את ארבע הקומות, ואולי לא רחוק היום ששוב יצטרכו לחפש בית אחר, כבר שש או שבע פעמים נאלצו להחליף דירה, אין להם מזל עם בתים, אבל אולי אי-אפשר שיהיה מזל בכל; ומניחה על הארץ את התיק הכחול, תיק הבריכה שלה, וסוגרת בשקט את דלת הכניסה, וחיוך חדש, פנימי, חולף בה, כי היא יודעת שאפילו את הנקישה הדקה הזאת הוא שומע, האיש שלה, ושעיניו מתהדקות כאילו אינן יכולות להכיל עוד, ושבשרו כבר נמתח לקראתה כמו מחט מצפן, אבל לה יש תוכניות אחרות היום, והוא עדיין לא יודע עליהן.
לאט היא צועדת במסדרון, חושבת איך תשכנע אותו לוותר היום, ולא יודעת שדווקא הליכתה האיטית נדמית לו כפסיעה חתולתית מכוונת, שמשרגת את גידי התשוקה שלו עד כאב, וכבר היא בדלת החדר, עוצרת ונשענת אל המשקוף ומביטה בו בעיניים רכות, אני פה, היא אומרת בשקט, והוא, כאילו מופתע מנוכחותה, מסתובב לאטו, מכניס את הכרס, הנה את, הוא אומר ולא מצליח להסתיר את שמחתו, פניו ממש נפתחות וזורחות, והיא עדיין לא זזה, נושמת לתוכה את המראה, סופגת ומחלקת אותו בקפדנות לכל תא בגופה, צידה שצריכה להספיק לה לזמן רב, לעוד יום שלם של רעב וצמא, ועוטפת במבטה את כולו, מכפות רגליו הגדולות, מבהונותיו השרועים ברווחה פטריארכלית ועד פניו המאירות, וחוזרת ואומרת בחיוך ובלחש, הנה אני, והאיש לא חושב שיש פה דיבור מיותר, להיפך, הוא מרחיב את חזהו לקלוט כל מה שמקופל בשתי המלים האלה, הנה אני פה, הנה כל כולי לך, הנה אני כפי שאני באמת, הנה אני קלף אותי, ופניו אומרות כן, וגופו אומר כן, ולבו ועיניו ונשימתו, הכל אומר כן, ובפעם האלף הוא מהרהר שגם כשהיא אומרת דברים פשוטים ומובנים-מאליהם, כפי שלא פעם היא אומרת, תמיד מתגנב בעקבותיהם הד של פליאה, והרי זה בדיוק העניין, חושב שאול, שכל דבר שהיא אומרת שם עשוי איכשהו משני היסודות האלה, המובן-מאליו והפלאי, ובזוויות החיוך העייף שלה מניצה כעת ורדות של רעננות, וגם האיש מחייך, כל פניו משתנות כשהוא מחייך אליה, ופניו של שאול מתרקמות בבלי-דעת בחיוך ההוא, ואסתי, מוטרדת משתיקתו המתמשכת, מפנה לרגע את ראשה לאחור, ורואה ונרתעת כאילו פתחה מכתב לא לה, ומחזירה מייד את מבטה אל הכביש ועיניה גדולות ואפלות, והיא חושבת שככה בדיוק הוא היה מתבונן פעם באלישבע, לפני שנים, וכמעט בלי-משים היא מטה מעט את המראה הפנימית ומקיפה בה את פניו עצומות-העיניים שעדיין שפוכה עליהן אותה הבעה מהפנטת בזרותה, מזיגה של אושר ובדידות ותחנונים.

קטע הפתיחה של "אטרוף", הנובלה הראשונה מצמד הנובלות "בגוף אני מבינה" שרואה אור היום ב"ספריה החדשה"