גבולות הזיכרון

הרומאן האוטוביוגרפי, ז'אנר זניח בסיפורת העברית, הפך בשנים האחרונות לאחד המובילים, ויעידו בין השאר ספריהם של עמוס עוז, יורם מלצר ויעקב בוצ'ן, שראו אור בחודשים האחרונים. ספרו החדש של המשורר הוותיק אורי ברנשטיין שייך אף הוא לז'אנר זה, והוא כמדומה הטוב שברומאנים האוטוביוגרפיים האלה. המעבר משירה לסיפורת לא פגם כלל באיכות הטקסט. אדרבה, הטון הקוהלתי, ההתבוננות החכמה, המרוחקת משהו, המאפיינים את שיריו של ברנשטיין, היו מלווים בעבר בהרגשה של איפוק יתר. המסגרת הסיפורית הרחבה, לעומת זאת, מאפשרת לו לאמץ לא פעם טון נלהב, היפרבולי, והתוצאה היא טקסט חכם, עשיר ומרגש.
המספר של "ספק חיים" מנסה, בהתקרבו לגיל שישים, למצוא סדר כלשהו בשפע הכאוטי של זיכרונותיו. הוא יודע שהסיפור שהוא עומד לספר הוא רק גירסה אפשרית אחת של תולדות חייו (ידיעה המנמקת את השם שנתן לספר), אבל עבורו זו הדרך היחידה להעניק לחייו משמעות כלשהי. אחד מציריו הסמויים של הספר הוא, אם כן, עצם ניסיונו של המספר לספר את סיפורו. הניסיון הזה לא עולה יפה (כצפוי בספר המדגיש את אופיו המתעתע של הזיכרון), אבל במהלכו עוקב הקורא אחרי ילדותו של המספר בתל-אביב, אחרי דמויות אמו ואביו וחבריו המעטים ואחרי אהובתו האחת. בו בזמן מתאר המספר מיפגשים רוחניים מרכזיים של נעוריו, ביניהם עם המשורר יונתן רטוש ועם הפסל יצחק דנציגר.
הביוגרפיה הרוחנית של המספר אינה אופיינית לבני דורו. למרות שנולד בתל-אביב המנדטורית, הגיבור של ברנשטיין רחוק מאוד מהאתוס הציוני-ישראלי. חוויות התשתית של בני דורו, הצוותא של תנועת הנוער, הריקודים והמחנות לא היו עבורו אלא "טירונות אנושית נחוצה ששווה אולי בטורח הלא טהור של החברותא, ובלבד שיחלה את פניה של אמא, הכופה עליו, בשתיקה חמורת סבר, את נוהג הבריות ואת ההתאמה עם אחרים" (עמ' 82). גם המונח "מולדת" מופקע כאן מכל משמעות לאומית ומהתיחסות רגשית של קריאה אל הדגל, ומקבל משמעות של הרגל מוקנה: "משום שמולדת, מסתמא, אינה אלא הרגל מוקנה, אינה אלא שם שאנחנו נותנים למצבור של חפצים שהעין...שבה ונחה עליהם ברגילות" (עמ' 40).
אחד הצירים החווייתיים המעניינים של הספר הוא ניסיונו של המספר להשתחרר מאותה מולדת, ושיבתו המאוחרת אליה, שיבה שיש בה יותר השלמה והכרת ההכרח מאשר התלהבות. הביוגרפיה הרוחנית של ברנשטיין היא ביוגרפיה של בני הארץ, שהחוויות הישראליות הפורמטיביות של שנות הארבעים והחמישים נשארו זרות להם. דווקא הווייתה העתיקה, ה'כנענית', של הארץ היא הקושרת אותו אליה. אף שהתרחק מרטוש ומרעיונותיו, 'הקסם הכנעני' מזין את השלמתו עם הארץ שבה נולד. הגאולה של המספר מנעוריו חסרי המנוח, עם אם חסרת נחת בעיר חסרת נוי, נמצאת לו כשהוא מבין "שמילים...יכולות גם הן להיות מולדת" (עמ' 84).
ציר מרכזי אחר מהווה, אם כן, הרומן עם המלים, האמונה בכוח השירה להעניק צורה ומשמעות לשטף הכאוטי של החיים, וההתפכחות מאמונה זו. אכן, מעבר למסווה הדק של הבדיה הספרותית (המספר מציג את עצמו כמי שרוב ימיו למד ולימד היסטוריה) "ספק חיים" הוא רומאן של משורר. מי שמכיר את סדרות השירים של ברנשטיין על מות הוריו, יזהה מייד את דמויות האב והאם. עשרות נושאים ומוטיבים אחרים מקשרים בין השירים לבין הרומאן (העיסוק המתמיד בכוחו המכלה של הזמן, שובם של המתים בחלומות, חיפוש המקום הנכון, 'הבית', האהבה וגבולות כוחה, המילים ומיגבלותיהן, ועוד ועוד).
"ספק חיים" הוא רומאן של משורר גם במובן זה שברנשטיין אינו מניח שלשון השיר ולשון הסיפורת הן בהכרח שונות. העברית שלו גבוהה, עברית של "מסתמא'' ו''עפאים" ו''לירד" (ולא "לרדת"), והסיפורת שלו, כמו שירתו, עיקרה אבחנות והתבוננויות. צריך להוסיף מייד, כי אין מדובר בפרוזה מתפייטת (בנוסח הפרוזה השירית של ספר הנעורים של ברנשטיין "המים ההולכים מנגד", 1959) אלא בטקסט ספרותי עשיר ומדויק. אכן, הישגו העיקרי של הספר טמון ביכולת התיאורית: ימה של תל-אביב תואר כבר בלי סוף בשירה ובסיפורת כאחד. ולמרות זאת, תיאורי הים החותמים את הספר הם רעננים ומקוריים, ומעל לכל, כמו מסכמים את הביוגרפיה הנפשית של בני דורו של המחבר לעומת זו של הוריו.
כאמור, שם הספר מקורו בספק שמטיל המחבר בכוחן של המילים לספר את סיפורו, בידיעתו שאין סיפור חיים אחד אלא שפע של גירסאות שונות. במקביל, המספר מטעים את מיגבלות כוחו של הזיכרון ואת הקושי להבחין בין בדיה למציאות ובין התודעה התופסת את העולם לבין העולם. הספק הקוגניטיבי הזה מוכר היטב (כמעט הייתי אומר: מוכר מדי) מהסיפורת הפוסטמודרניסטית. ספקותיו של המספר באשר לכוחם של הזיכרון והמילים, כבודם במקומו מונח, אבל, בסופו של דבר, כוחו של הספר טמון באבחנותיו ובתמונותיו ולא בספקות המלווים אותן. שלא כמשוררים עבריים אחרים, ברנשטיין לא שכח את עובדת היותו משורר הכותב סיפורת. אי אפשר שלא לשבח אותו על כך שלא מיהר להתאים את לשונו ללשונם השטוחה של רוב ספרי הסיפורת הרואים אור בשנים האחרונות, ועל כך שהזכיר לנו כי לעברית 'השירית' יש זכות להישמע לא פחות מאשר לעברית המדוברת, המקומונית.
(מתוך מוסף הספרות של "ידיעות אחרונות")

"ספק חיים" מאת אורי ברנשטיין, כתר, ירושלים, 257 עמ'