נוסח המכתב ששלח ד"ר שובל לברק

אדוני ראש הממשלה,
כותב לך גל מהסיירת. לא, אל תאמץ את זיכרונך. בוודאי אינך זוכר אותי. כנראה שזה מפני שאני שייך לסיירת אחרת. הסיירת שלך היא ערמומית, קטנה וכל-כך חשאית, עד שכולם מכירים אותה ובוגריה מחליפים זה את זה על כס ראשות הממשלה - אך אני מתיימר, בעזות-מצח, לטעון כי הסיירת שלי עולה על שלך.
וזה פשוט עד כאב.
כשאצלך בסיירת משכימים קום אל תוך מדי החאקי, אצלנו עוטים באותה שעה מוקדמת את החלוק הלבן ויוצאים לקראת עמל כפינו בבתי-החולים. אלא שכאן מסתיימת ההקבלה, כי אף אם בלעדי הסיירת שלך אולי יהיה קצת קשה יותר להתקיים כאן - הרי שללא הסיירת שלי, אי-אפשר בכלל. כי הסיירת שלי פרושה דרך קבע על קו המצוקים של האנושיות שבאדם ובחברה שלנו - קו שבלעדיו אין לנו קיום. הסיירת הזו שומרת על צלם האדם של הזקנה, השוכבת במסדרון בבית-החולים בנהריה, והיא נמצאת עם היד על הדופק - תרתי משמע - 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, כדי להעניק לאדם החולה את הסעד והמזור, אשר זכאותו להם נגזרת מעצם היותו אדם.
נכון, תאמר כי בסיירת שלך, לעתים, הלילות דלים בשינה, אך גם אצלנו יש לא אחת לילות נטולי שינה, אלא בהבדל אחד: למחרת אנחנו מתבקשים להישאר לעבוד יום-עבודה מלא (כן, לעבוד 32 שעות ברציפות, ולעתים לנתח או לנהל החייאה בסופן). אתה מכיר עוד עבודה כזו?

הסיירת שלך מול הסיירת שלי

אני מבקש להזמינך, מר ברק, ואין זה גימיק. אני באמת מבקש ממך שתתלווה אלי לתורנות-לילה אחת בחדר-מיון. אתה יודע, כשכולם גיחכו על כך שאמרת בראיון ההוא שראית לאויב את "הלבן בעיניים" - לא השתתפתי בחינגת הלעג, כי כיבדתי עמוקות את כובד הדברים שלך. אבל, כאשר תצטרף אלי לתורנות- לילה, תגלה שבסיירת שלי, לילה-לילה רואים את הלבן בעיניים של החולים; לא אויב מר, אלא בשר מבשרך, וזה קשה שבעתיים. גדולה אחת היא להתייצב אל מול הלובן שבעיני האויב, אך גדולה כפולה ומכופלת ממנה היא לראות יום-יום את הלבן בעיניים של הורים לילד חולה-לוקמיה, או את הלבן בעיניו של החולה אשר לופת את ידך ושואל אותך ממרחק של 60 סנטימטר: "כמה זמן נשאר לי לחיות?". האמן לי, זה קשה הרבה יותר. ואצלנו בסיירת זו דרך-חיים, כי אין מישהו אחר שיעשה את העבודה, סליחה - את השליחות הזו.
אתה מבין, אהוד? בסיירת שלך הורגים אנשים כדי להציל חיים של אנשים אחרים. בסיירת שלנו לא כל-כך מתוחכמים: מדלגים על השלב של ההרג, וישר קופצים לשלב הצלת החיים. שמרנות שכזו.
אנחנו מצילים חיים בקבלנות, גם בלי להתחפש לאישה בלב ביירות, וכשאנו מחיים פצוע תאונת-דרכים - דם ניתז עלינו מכף-רגל ועד ראש, וכשתגיע להצטרף אלי לתורנות - אני אכיר לך, אישית, רופאה צעירה, שנדבקה בווירוס קטלני בדרך זו (אם אתה מתעקש לדעת, היא דווקא נקטה בכל אמצעי הזהירות המקובלים, אך החולה לא סיפר לה שהוא לוקה באותו וירוס). כשאנו נלחמים על חיי החולה - אנו מסכנים את עצמנו, ובלהט הקרב, אנו גם נדקרים ממחטים מזוהמות ועלולים להידבק במחלות קטלניות. לא "עלולים"; זה קרה, זה קורה וזה עוד יקרה.
כן, אני יודע, גם אצלכם בסיירת מסכנים את החיים.
אדוני ראש הממשלה, אני כותב לך כאדם צעיר, ששירת את מדינתו שירות צבאי מלא, וכעת, בגיל 28, מתחיל בגאווה לעסוק במקצוע הקדוש והנעלה ביותר עלי אדמות - אך עם זאת התובעני, האכזרי ורב-האחריות מכ-ו-ל-ם.
ומכל העובדים במשק - אני עובד בתת-תנאים; בתי-החולים אכולי ריקבון ומתפרקים מיושן (בחלקם חסרה, אפילו, מערכת מיזוג נאותה). אני מחויב לעבוד תורנויות-לילה אינסופיות, לעתים תורנות מדי שלושה ימים! (וכשתצטרף אלי, תזכיר לי לשאול אותך מדוע לא דואגים לנו אפילו לארוחה חמה לזמן התורנות). האחריות המוטלת עלי היא כאבן-ריחיים על הצוואר, ואם נהיה קטנוניים-משהו - נזכיר כי הרופאים הם אולי הסקטור האחרון במשק שעובד שישה ימים בשבוע (ומדי פעם מצטרפת תורנות-שבת של 24 שעות).
ועל כל זה המדינה מוכנה לשלם לי (משרה מלאה) 3,800 שקל בחודש. שמעתי לפני ימים אחדים את הרב עובדיה יוסף אומר לנציגי הרופאים, כי יש להם "שכר גדול אצל הקב"ה", ולדעתי זו כבר התחלה נהדרת. אבל לא נעים לי להזכיר את העניין הביורוקרטי הזה: רוב בעלי המכולת בעולם הזה עדיין אינם מקבלים את השכר שאצל הקב"ה. מגבלה טכנולוגית, כנראה.
אגב: שמת לב שגם בסיירת שלך, וגם בשלי, בסוף תמיד מגיעים לפגישה עם הרב עובדיה יוסף?!

איפה הצדק החברתי?

אהוד ברק, אני כותב לך מתוך תיסכול מתקומם, בשם אלפי רופאים צעירים שהמדינה שלהם בזה להם בוז אדיש. אנחנו, שמאיישים את העמדות הקדמיות ביותר, המגינות על מכמני הרוח האנושית בדבקות ובנאמנות שאין להן אח ורע - מקבלים כ-20 שקל לשעת עבודה. פחות מעוזרת-בית או בייבי-סיטר. אתה מבין מה זה אומר? רופא במיון מקבל ארבעה-חמישה שקלים עבור כל חולה שהוא בודק ומטפל בו.
אתה הוא ראש הממשלה הראשון בישראל, שנבחר כדי להביא לצדק חברתי. צדק חברתי פירושו גם הגינות והיגיון בחלוקת השכר במיגזר הציבורי. המצילים בחוף ימה של תל-אביב (העובדים אפילו פחות חודשים בשנה מהמורים) זוכים למשכורות-עתק של כ-20 אלף שקל בחודש - פי חמישה מכל רופא צעיר. אינני מתיימר כלל וכלל לטעון שאנו, הרופאים, עדיפים על המצילים. אבל בכל זאת, גם אנחנו מצילים חיים.
טכנאי מחשבים, שמטפל בווירוס - מקבל 80 דולר לשעה; רופא, שמטפל בווירוס - מקבל 20 שקל לשעה. לזה קוראים אי-צדק חברתי.
אינני מצטרף לאלה המאשימים אותך באי-קיום ההבטחה לדאוג לזקנה במסדרון בנהריה, כי שנינו יודעים שלא יום ולא יומיים דרושים לתיקון המצב, שבו המחלקות הפנימיות נדמות בחורף למחנות הפליטים בקוסובו ביום רע. אבל, תוכל להתחיל לדאוג לאלה שאמורים לטפל באותה זקנה. בטוחני שאינך מודע לכך, אולם רוב הרופאים הצעירים במדינת ישראל נאלצים להשלים הכנסה בעבודות שונות לאחר שעות העבודה בבית-החולים. למותר לציין, כי עובדה זו כופה עליהם עייפות מסוכנת, ובפירוש פוגעת בכושר תיפקודם.
בצמוד אליך עובדים שני אנשים. קוראים להם "שר האוצר" ו"הממונה על השכר באוצר". ככה, בלי שמות, כי השמות לא משנים. האנשים הללו מופקדים על קופת המדינה. תפקידם הוא לתת כמה שפחות לכמה שיותר. לשון אחר: המונח "צדק חברתי" זר ללכסיקון שלהם, וזה מובן, אבל הוא חייב להיות בראש הלכסיקון שלך. וכאן אתה נכנס לתמונה, מר ברק. הבטחת צדק חברתי, אז תדאג שכל מיני מאכערים בעיריות, במפעל הפיס, ובכל מיני קבוצות-לחץ כחברת החשמל - לא יקבלו פי שלושה ממה שמקבל רופא. משרד האוצר לעולם לא יפעל לשינוי הזה; זה אתה או אף אחד, וכאן יהיה המבחן שלך, אם אתה פוליטיקאי או מנהיג.
בכבוד רב, בברכה ובתקווה גדולה,
ד"ר גל שובל
נ.ב.
ואת שאר מה שיש לי לומר לך - אגיד בארבע עיניים, כשניפגש. נוכל אז לחלוק זיכרונות מהימים הטובים בסיירת. אני מבטיח לך נאמנה, כי לאחר הצצה חטופה לחיי הסיירת שלי - שום דבר בעולם לא ייראה לך עוד אותו הדבר.

ד"ר גל שובל הוא בוגר בית-הספר לרפואה של אוניברסיטת ת"א. בימים אלה מתחיל שובל התמחות בבית-החולים הפסיכיאטרי "גהה". בנוסף, הוא מרכז פרויקט לקידום תלמידים בתיכון עירוני ט` בתל-אביב.