מבין החורבות

כאשר אישר הרמטכ"ל, ביום שישי אחה"צ, את ההחלטה להרוס עד היסוד את בניין הממשל (ה'עימארה') בחברון, הוא ידע שלא נותרו בבניין מבוקשים. ההריסה הייתה חלק ממדיניות שיטתית, מכוונת, עקבית, מדיניות שישראל לא הודתה בקיומה עד היום.
לכאורה, מדובר בסך הכל במצבור של בטון, בלוקים, מלט וטיח, דברים חסרי ערך בהשוואה לסבל שעובר על בני אדם, ישראלים ופלסטינים, בשנתיים האחרונות. אבל מאחורי העבודה המיומנת של חיילי ההנדסה – הנחת מטעני חנ"ם, במקומות הנכונים, פיצוץ עז, מצטלם היטב, משביע רעב לנקם, ואח"כ, ברעם שרשראות וענן אבק, הסתערות הדי-ניינים, להשלמת מלאכת ההשכבה – מסתתר יותר מזה. יש כאן, אפשר לומר, מעשה היסטורי.
ארץ ישראל ידעה בתולדותיה כמה וכמה כובשים זרים. המסודרים מכולם היו הבריטים. הם ידעו ששלטון צריך גם להיעשות וגם להיראות. בעשרות נקודות בארץ, בלב יישובים או בצמתים חשובים, הם הקימו מבנים זהים, מבוצרים היטב, 'בנייני טיגרט', מכוסים בטיח זהה, חום-אפור, ומשדרים מסר זהה לאוכלוסייה: יש שלטון, יש בעל-בית, והוא נמצא כאן ולא בשום מקום אחר.
אל המתחמים הבריטיים בגדה נכנסו ב-48' הירדנים. אל המתחם הגדול בעזה – המצרים. ב-67' תפסה ישראל את מקומם: משם פעלו צה"ל, המשטרה, השב"כ, הממשל הצבאי ויורשו, המנהל האזרחי. ב-94' נכנסו לאותם מבנים אנשי הרשות הפלסטינית.
אם מישהו ציפה שההמון הפלסטיני יסתער על המבנים השנואים, סמלי הכיבוש, ויחולל בהם אותו הרס שחולל ההמון הפריזאי בבסטיליה, הוא התבדה. קציני הרשות התיישבו בנוחות על הכיסאות שהותירו קציני צה"ל. בתי הכלא חזרו להיות בתי כלא. חדרי החקירות חזרו להיות חדרי חקירות. שלא לדבר על הלשכות. הזדמן לי לראיין את גנרל נאצר יוסף, מפקד המשטרה הפלסטינית בעזה, מיד לאחר שהתמקם בלשכת קודמו. הוא החזיק מקל בידו, סמל לשלטון. הוא היה מאושר כמו ילד שפלש אל מיטת הוריו (היום לשכתו היא עיי חורבות).
בניין הממשל בחברון ממוקם בפסגת הר, שמשקיף על העיר כולה. מי שעומד שם משוכנע שהוא שולט בעיר. כך חשו הלווינגרים והקצוברים, שהתחילו את מפעל ההתנחלות שלהם בחצר הבניין. כך חש בוודאי גם ערפאת, שנחת שם במסוקו, בעקבות הסכם חברון. מי שהיה שם, לא ישכח את הטקס: הוא היה גדוש בסממנים צבאיים, ממלכתיים, כיאה לקבלת פנים למשחרר העיר. אבל החברונים קיבלו את ערפאת כמו שקיבלו כל כובש זר: בחשדנות, בסרבנות עיקשת, מכוסה בשכבה דקה, מוליכת שולל, של חנופה.
על פי ההיגיון ההיסטורי, הכיבוש הישראלי של 2002 היה צריך להתנהל כמו כל הכיבושים האחרים, בכללם הכיבוש הישראלי ב-67': חייל מוריד את דגל השלטון היוצא מראש הבניין, ומניף את דגל השלטון החדש.
אבל ישראל בחרה הפעם בדרך אחרת: במקום החלפת השלטון, החרבתו. מבצעי צה"ל בשנה האחרונה השמידו את כל בנייני טיגרט בשטחים, או כמעט את כולם. נדמה שנותר רק אחד: משטרת יריחו. שם שומרים סוהרים בריטים על קבוצה של מבוקשים מיוחסים, שנותרו לפליטה מהמצור של צה"ל על מטהו של ערפאת ברמאללה. בנוכחותם הם מצילים את העיר ואת הבניין.
ממשלתם של שרון, פואד ופרס מפשיטה את הפלסטינים מכל סממני שלטונם, ומצד שני מסרבת לקחת את השלטון לידיה. היא הכובשת הראשונה בארץ ישראל, שרוצה רק להרוס. לא כך נהגו המצרים, הפרסים, היוונים, הרומאים, הצלבנים, המוסלמים. אנחנו אוהבים את הארץ יותר מהם. לכן, כנראה, מותר לנו להרוס אותה בלי חשבון. ברשימת המבנים שנשקלו השבוע להריסה הייתה, נוסף לבנייני הרשות, גם אוניברסיטה אחת, עוינת, בלי ספק. אבל מה אשמים הבניינים?
מעבר ליצר, הסיבה העיקרית לדחף-ההרס פוליטית: מכיוון שממשלתנו איננה מסוגלת להגיע להסכמה פנימית על מה שיבוא במקום שלטון ערפאת, היא מפקידה את העתיד, את עתידם, את עתידנו, בידי חיל ההנדסה.
קשה להניח שמישהו מאמין ברצינות שמבין החורבות תעלה כפורחת הדמוקרטיה הפלסטינית, זאת שהנשיא בוש מטיף בהתלהבות להקמתה. חורבות, כך לימדונו אבותינו, מצמיחות בדרך כלל שמיר ושית, לא יותר.