כמו לפני 20 שנה

ל"טיפקס", "אתניקס" ו"מוניקה סקס", שעדיין פעילים, מוציאים אלבומים ומופיעים, כבר "התרגלנו", והם הפכו לשיגרה. "שוטי הנבואה" הוציאה אלבום אחד, חוללה קצת רעש וצילצולים ועשתה פייד אאוט, לפחות זמנית. גם "הדג נחש" שוחים-זוחלים פה ושם. "היהודים" מוציאים אלבום שלישי, בנישה הכבדה שלהם, "שבע" ו"עשב בר" חוגגות בעיקר באירועי שנטיפי וכאלה, ואילו "רוקפור" רועה בשדות זרים. אבל בסך הכל יש תחושה של דלות חומר בגיזרת הלהקות (למרות שרק לאחרונה הפציעו שני הרכבים מפתיעים ומשובחים, "האנשים" ו"מג'יק", מבית היוצר העברי המתחדש של "אן.אם.סי"). שנות ה-2000 לא התאפיינו בפעילות הרכבי רוק שמזכירה את גל הלהקות היצירתי ששטף את העשור שעבר. "איפה הילד", "מופע הארנבות של ד"ר קספר", "החברים של נטאשה", "אלגנט", "פורטרט", "נושאי המגבעת", "להקה מקומית" ועוד שירטטו מצג של סצינת רוק פעילה וגועשת.
אבל מאז הכל הלך ודעך, וכנראה בגלל היובש היצירתי (אבל לא רק) והוואקום שנוצר מתחוללת כאן תחייה מחודשת של שנות ה-80. סיבוב הקיץ של "תיסלם" מביא קהל, ויזהר אשדות, יאיר ניצני, דני בסן, יושי שדות, סמי אבזרדל וצוף פילוסוף משחקים אותה כאילו בכלל לא נפרדו מהקהל לפני כשני עשורים. "בוקר של כיף", "עוד פגישה", "רדיו חזק", "תנו לי רוק'נ'רול" וכאלה. רק חבל מאוד שאין להם עכשיו כקונטרה את "בנזין", הכביכול יריבה מאז (ואולי פוליקר יתקנא וייאות אף הוא לצאת במהלך דומה, למרות שהגישושים בכיוונו בנושא לא העלו עד כה דבר). גם "פורטרט" ("הכל מבינה", "כמה את יפה"), שהחלה את דרכה ב-89' - והפסיקה פעילות ב-96' למרות שלא הכריזה על פירוק - חוזרת כעת לבמה, בהרכב של עשרה נגנים. "משינה" אומנם עוד לא עשתה קולות של התקמבקות, גם לא "נוער שוליים" או "פנצ'ר" (בה היה חבר דידי הררי), אבל דווקא דני דותן, טקסטים ושירה, ואלי אברמוב, לחנים וגיטרות, אותתו באמצעות אלבומה האחרון של דנה אינטרנשיונל ("יותר ויותר") שהם מתכוונים לחזור לתמונה המוסיקלית. כעת הם מנסים, יחד עם חבריהם, עובד אפרת (שאז ענה לשם הכיסוי אובי פפר, ויסלח לו סרג'נט פפר), בס, וז'אן ז'אק גולדברג, תופים, להחזיר את "הקליק" שלהם לימי הזוהר.
אז, בראשית שנות ה-80, "אמא אני לא רוצה להיגמל", "אינקובטור" וכו' נתפסו כיציאות שרוטות ובועטות של תרבות אוף-דיזנגוף (למרות שדותן ואברמוב הם ילדים טובים ירושלים במקור), שתתורגם בהמשך לשינקין ול"תת רמה" של דותן. והלהקה, חבר'ה שעלו לבמה כחלק ממיצג קברט אקספרסיוניסטי, מאופרים בכבדות ועם שפתיים משוחות באדום לוהט, נראו ונשמעו הכי קרוב למה שבעולם נקרא אז פאנק. ממרחק הזמן "הקליק" היא מהלהקות היותר מקוריות שפעלו כאן, וסללה דרך לעוד הרכבים שיקבלו מהם השראה ויעלו על המפה בהמשך. ההרכבים הראשונים של פורטיס-סחרוף ודורון אייל (שולץ האיום) הם דוגמאות טובות לכך.
עכשיו מחדשת אף "הקליק" פעילות, באמצעות קופסה מהודרת ("אן.אם.סי") המכילה את אלבומי הלהקה, "אמא אני לא רוצה להיגמל" ו"עולם צפוף", בעריכה דיגיטלית מחודשת, ודיסק שלישי, "הכל מושלם", שיכיל חמישה שירים חדשים. ליציאה הזו קדמו שלושה די.ג'יים שיצאו בו זמנית, "אינקובטור", "אל תדליקו לי נר", כולל קליפ שצולם ב-83', והיה אחד הראשונים בהפקה מקומית שענו להגדרה הזו, ו"ארץ ישראל 2000".

דני דותן, מה פשר הקאמבק?

"אני לא קורא לזה קאמבק משום שאנחנו עושים דברים חדשים. קאמבק באסוציאציה זה למחזר משהו ישן. אנחנו מוציאים חבילה-קופסה שמסכמת שנות פעילות שלנו וחמישה שירים חדשים, שזו בהחלט מנה ראויה לאנשים שאהבו אותנו לפני עשרים שנה, עשר שנים וחמש שנים, כדי שיראו איפה אנחנו עומדים היום ויתחברו למה שאנחנו עושים כעת".

עד כמה תרמה לפעילות המחודשת של "הקליק" העבודה שלך ושל אלי אברמוב על האלבום של דנה אינטרנשיונל?

"בהחלט יש קשר. מאוד נהנינו לעבוד על הדיסק של דנה, היו תנאים טובים מבחינת יצירה והרגשה שאפשר לעשות דברים חדשים ואחרים, ויש אוזניים שמוכנות לקלוט את הדברים השונים שאנחנו עושים".

מה שאתם עושים היום זו כבר פאזה אחרת של "הקליק"?

"נכון. התבגרנו ואני מרגיש שיש לנו מה להגיד. בגלל שאני עובד בכמה תחומים של אמנות, אני בוחר תחום לתוך מה שאני רוצה להגיד. והדבר שאיתו אני הכי מאושר זה לשיר, זה אושר מיידי, כמו לעשות אהבה. לכתוב ספר זה דבר מורכב וארוך, לעשות סרט זה תחקירים. לשיר זה דבר שיוצא ממך, אתה לא יודע מאיפה, במהירות הבזק. הוא מכה באכזריות ואם הוא פגע במקום הנכון, הוא נשאר לאורך זמן. אני חושב שהבחירה עכשיו להוציא שירים היא בחירה אמנותית, והעבודה על הדיסק של דנה הראתה לנו שלא שכחנו את המקצוע".

מה התוכניות הלאה?

"החלום שלי שחמשת השירים האלה, שהם מיני דיסק, יהיו פתח לדיסק שנעבוד עליו אחרי שנעשה סיבוב הופעות".

בראשית שנות ה-80 הבאתם איזו בשורה חדשה, של משהו רענן, בועט. מה עכשיו: סוף העולם - הכל מושלם?

"תמיד היה לנו הומור, לפעמים הוא שחור. את 'הכל מושלם' הקלטנו כשיר שמשלב הומור. יש שם שורה אחת שרומזת על המפחידות שלו: 'לפעמים אתה ברחוב ולא שם לב, שיש סימן של רוע במי שאתה אוהב'. כלומר, שגם אנשים שזה אתה, ולצורך העניין אלה הישראלים, יכולים לפתח דרגות של רוע שהן מסוכנות. בכל שיר שלנו יש תערובת של אמירה חברתית ושל הומור. אז זה היה 'אמא אני לא רוצה להיגמל' או 'גולם'. כשהוצאנו את 'גולם' ובהופעות היינו צועקים על אנשים בקהל 'אתה גולם', היו כאלה שנלחצו, אבל בסך הכל זו תערובת של הומור שחור ומוסיקה שבאה מהבטן. אמירה במוסיקה לא צריכה להיות משהו פוליטי בוטה. זה צריך להיות או תיאור מצב, כמו שיש ב'ארץ ישראל 2000', או דבר שנכנס באכזריות לבטן ויוצר שם איזה קטע שגורם לאנשים לחשוב, להרגיש או להתבלבל. אני אף פעם לא צופה שמה שאנחנו עושים יתקבל בקלות, זה לא נורא טבעי לי, אנחנו לא כותבי להיטים, אבל אני מקווה שהקהל שלנו של פעם התבגר יחד איתנו ויתחבר למה שאנחנו עושים. זה בסך הכל שירים, לא צריך לעשות מזה פילוסופיה מעבר למה שזה, אבל שיר לפעמים יכול אפילו להוביל איזשהו מהלך חברתי או לסמל אותו".

מפליא שאת "הכל מושלם" הקלטתם ב-11.9.

"ז'אק, שחי במרסיי, הגיע לארץ במיוחד. נכנסנו לאולפן בדיוק כשמגדלי התאומים התחילו ליפול, וזה היה מפחיד ומוזר, כי זו היתה הפעם הראשונה באולפן אחרי 18 שנה. היתה תערובת גדולה של רגשות, בגלל המקריות והסמליות שבעניין. מוסיקה, ואמנות בכלל, זה דבר שנכנס לאנשים לאט לאט. היא נכנסת להם דרך הרגליים כשהם רוקדים, דרך איברי המין כשהם מקיימים יחסי מין, דרך הלב כשהם מרגישים, דרך המוח כשהם חושבים, ודרך הדבר האמורפי הזה שנקרא נשמה. מוסיקה זה כלי מאוד חמקמק ומצד שני מאוד נפלא, כדי לקיים דיאלוג בין אנשים. לא הצלחנו להתעלם ממה שקורה בעולם, וכל הזמן היינו בטלפונים למשפחות שלנו. כשחזרנו הביתה ידענו שלמעשה הקלטנו שיר שמדבר על סוף העולם, בדיוק ביום שקרה בו משהו שמסמל את זה. שבוע לאחר מכן הקלטנו שיר המשך, 'העולם ממשיך להסתובב', שאומר 'העולם ממשיך להסתובב למרות שעקרו לו את הלב'".

כשתעלו על הבמה, שוב תעטו על עצמכם "צבעי מלחמה"?

"לא נראה לי. אז היינו מאוד צעירים והיינו צריכים את צבעי הקרב. היום אנחנו לוחמים ותיקים שיכולים לעלות לבמה כמו שאנחנו, להיעזר בעוצמה של קהל, שזה הדבר שתמיד הכי הרגשנו קרוב אליו. ולא בעשרות אלפים אלא במספרים של הקהל שאתה רואה מול העיניים. אני רוצה לעמוד על הבמה, לראות את הקהל שלי מול העיניים ולשיר איתו את המוסיקה האחרת שלנו - אומרים לא ישראלית, אני חושב שהיא הכי ישראלית - ולהרגיש את ההתחברות, שיש לנו מה להגיד ושיש למי להגיד".

מה שעשיתם בשנות ה-80 היה באמת התכתבות עם הפאנק?

"כן, העדפנו לקרוא לזה גל חדש. היתה התכתבות עם הפאנק במובן זה שלא ניגנו אקורדים ושירים יפים, והמוסיקה שלנו לא היתה כזו שמתארת נופים וכפרים ועצים ירוקים, והיתה מחאתית-חברתית. שירים על הומואים שיצאו מהארון, כמו 'היי ילדון', שירים על 'זה זרע של ניוון, נשפך לכל כיוון'. היו שירים מאוד אגרסיביים, בהחלט בהתחברות עם הפאנק, אבל לא לקחנו את הלוק או את המוסיקה של הפאנק האנגלי, אלא התכתבנו עם המחאה והאגרסיה שחשבנו שהיא חלק ממוסיקה. צריך להבדיל תמיד בין הרצון שלנו לעשות מוסיקה מאוד אגרסיבית, לבין חוסר ההנאה שלנו מאגרסיות שלפעמים היו בהופעות, והיו אמיתיות ופיזיות, ואני מתכוון להשתוללויות מוגזמות בקהל. מוסיקה אגרסיבית זה סובלימציה, זה במקום מלחמה, ולנגן צלילים של מלחמה זה דבר מצוין, זה כמו לצייר מלחמה, זה לא הדבר האמיתי. אז המופרעות צריכה להיות על הבמה ולא ברחובות".

לפני כמה שנים הוצאת אלבום סולו ("כל האהבות האסורות"), שלא כל כך הלך, בלשון המעטה.

"נכון. הוצאת האלבום ההוא היתה הדבר הכי אופטימי שעשיתי אי פעם, אבל הוא נפל על איזה גל פיגועים נורא, והאופטימיות שלי התמוססה יחד עם האלבום, שחשבתי שהוא מאוד מאוד יפה. הוא קיבל ביקורות יפות, אבל לא מכר הרבה. יכול להיות שזמנו עוד יגיע".

מה עם איזה קאמבק טלוויזיוני עם משהו ביזארי כמו "מילקשייק"?

"השנה שבה דליה מבורך ואני עבדנו על 'מילקשייק', היתה שנה נפלאה מבחינתנו. אז צופית גרנט, דליה ואני הלכנו הכי רחוק שאפשר, באמת ברוח הקליק, ברוח בוא נעשה את הדבר שאף אחד לא עשה לפנינו, ונהנינו, ואני מקווה שיהיו עוד יציאות כאלה. אי אפשר לאנוס דברים כאלה, הם קורים כמו איזשהו נס שפתאום יש לו את הזמן, המקום והתקציב. אני לא מוותר על אפשרות של יצירה, וחושב שבסך הכל אין היום הבדל בין לעשות תוכנית טלוויזיה, לכתוב ספר ולעשות שיר. כל אחד מהם מספק לי לפחות איזשהו צורך אחר, דרך התבטאות אחרת, כדי להגיד למעשה אותו דבר: חופש, דמוקרטיה, הזכות לעשות את הדבר שלך והזכות להיות מאושר".
חזרה נוספת לזירה, מבורכת לא פחות, שייכת ל"פונץ'", להקה שהחלה לחרוש את הארץ בהופעות בסוף 86', אך מבחינת הוצאת אלבומים יכולה להיחשב ללהקת תפר: אלבומה הראשון, "פונץ'", עם "עדינה" ("חייל אמריקאי במיטה"), "אני מאוהב בבחורה מבת ים" ועוד יצא ב-90', והשני, "צוללת" ("איש השנה"), ב-92'. לאחרונה יצאו אלבומים אלה ב"נדמה שישוב" ("אן.אם.סי"), מארז מיוחד המכיל את שניהם, ופרט לכך שיחררה הלהקה שני די.ג'יים, "נעה" ו"בואי נתנשק", מ"דנה ראתה עב"מ" - כך ייקרא אלבומה החדש, שיוצא בימים אלה. והם גם יעלו שוב לבמה.
שני הכוחות היצירתיים הבולטים בלהקה הם יוסי בבליקי (שירה וקלידים) ושלום גד (בס ושירה), ולצידם אלי שאולי (גיטרות) ושלומי רוזנבלום (תופים). במהלך שנות ה-90, כשפעילות הלהקה דעכה, בבליקי הוציא אלבום סולו "אלבום המצעדים" וגד שיחרר שלושה פרויקטים, "סוף המדבר", "תנועות מטאטא מהירות" ו"העבד".

במה שונה "פונץ'" של שנות ה-2000 מזו של שנות ה-80?

"'פונץ'' של אז, האלבום הראשון, היה בעצם אוסף של השירים הכי טובים שכתבנו בתקופה ההיא וניגנו בהופעות. הרי לקח לנו חמש שנים להשיג חוזה הקלטות, ואם 'צוללת' היה שירים מהתקופה ההיא שלא מצאו את דרכם לאלבום הראשון, ב'דנה' הלכנו על תקליט שנכתב כאלבום. ישבנו ארבע שנים לעשות את התקליט הזה. חוץ מזה השתנו כמה דברים במוסיקה העולמית, וזה דבר שמשפיע עליך. מבחינת סאונד, מבחינת ההפקה המוסיקלית, מבחינת ההלחנה, הוא נשמע אחר, וגם אנחנו עברנו כמה דברים בשנים האחרונות. זה תקליט הרבה יותר שרוט, זו מוסיקה לדור שרוט, זה הרבה יותר קיצוני מבחינת איך שהעזנו ללכת, מאשר מה שרצינו להגיד".

אתה אוהב את העובדה שלצד האלבום החדש ניתן להקשיב גם לישנים?

"במרוצת השנים היו המון ביקושים לאלבומים הישנים, שבמשך עשר שנים כאילו נמחקו מהשוק. מכרו את המהדורות שלהם, וזהו. אז נענינו להצעה להוציא את הקודמים, קודם כל כדי לענות על הביקוש וגם להחזיר אותנו קצת לסצינה. לי מאוד כאב שהשירים האלה לא היו בחנויות וברדיו, הם פשוט נמחקו מהתודעה".

חלק מההחלטה לחזור כלהקה נבע מהעובדה שאלבומי הסולו שלך ושל שלום לא הצליחו במכירות?

"אם אלבומי הלהקה נחשבו בזמנם לפלופ מסחרי ענק, הפסדנו את המכנסיים שלנו בתקופה ההיא. יום אחרי ש'פונץ'' התפרקה, הייתי בלי שקל ובלי כבוד. שום דבר. היום מסתכלים אחורה ואומרים 'פונץ'' היתה כך וכך. אבל אז 'פונץ'' היתה סיפור של אוהדים חמים ואדוקים קולניים, אם כי לא הרבה. היינו הפועל ת"א של פעם, של הרוק'נ'רול...".

נראה כאילו נשכבתם על הגדר עבור להקות אחרות, שבראשית שנות ה-90 פרצו בגדול, כשדווקא אז אתם הפסקתם.

"זה נכון. חמש שנים חרשנו את הארץ בהופעות, אבל היה לנו קהל קטן, קהל של אינדי. הוא רץ אחריך בעקביות, אבל הוא קטן. אז כשכבר הגענו למצב שאיזו חברת תקליטים הסכימה להסתכל לכיוון שלנו ולתת לנו את החמש לירות כדי שנוכל לזוז, היתה פה להקה שכבר חמש שנים רצה בהופעות ויש לה סינגלים ברדיו, 'נדמה שישוב' ו'עדינה', אבל שום דבר לא קורה איתה מבחינת תקליט. מאז הדברים השתנו. כשעלה הרעיון להקליט את האלבום החדש, לא הרמנו אפילו טלפון לחברת תקליטים. יש לי אולפן ביתי וגם לשלום. בעולם הדיגיטלי של היום זה לא מה שהיה פעם. עשינו הכל בסטודיו שלי, וזה מצלצל פי ארבעה יותר טוב מהאלבומים הישנים. אם בתקופה ההיא היו התנאים האלה, היו לנו שמונה אלבומים, אבל מי רצה לקחת אותנו אז".

ובכל זאת, זה נכון כלכלית להוציא עכשיו אלבומים ולחזור לפעילות?

"היום עלות ההפקה של תקליט ירדה מאוד בגלל עניין האולפנים הביתיים, ולכן אם הולכים עם ההשקעה בצורה חכמה, אפשר מהר מאוד לכסות אותה ואפילו להרוויח. דוגרי, מה שמעניין אותי אישית זה ההופעות. בעיני, הסיבה לעשות תקליטים זה ללכת אחר כך ולהופיע איתם. וזה מה שאנחנו הולכים לעשות - למסד הופעה אחת בחודש בתל אביב, לפני שאנחנו בכלל יוצאים מחוץ לעיר".

איך אתה מסביר את "גל להקות האייטיז" שחוזרות לזירה?

"אני לא יודע, באמת קרתה איזו תופעה מוזרה השנה. לדעתי, בגלל המיתון הכבד להקות מתאחדות, כי פשוט צריך לחיות. שמע, 'הקליק' היו אלילי נעורי, הייתי הולך לתיאטרון 'המדרגות' בגיל 16 עם חברה שלי, וזה היה הדבר הכי טוב בעולם. אני האחרון שלא אקבל בברכה את שובם. זה לגיטימי לחלוטין, זו מדינה חופשית. הלוואי שגם 'אחרית הימים' ו'תמוז' יתאחדו. יש אנשים שמסתכלים על רוק ישראלי כמו שראו אותו לפני 15 שנה, כלומר שלהקה צריכה למכור עשרות אלפי אלבומים, אבל עכשיו זה כבר לא ניתן. הרוק חזר למה שהוא היה בזמן 'הצ'רצ'ילים' ו'עוזי והסגנונות': אתה מקבל הופעות טובות, בחורות, בירות, ואתה בסדר גמור ועושה אמנות. זה לא רע עבור בחור צעיר. אבל כבר לא תמכור שישים אלף עותקים כמו 'תיסלם' ו'נוער שוליים'. המציאות השתנתה מאוד. הרוק חזר לסיקסטיז, ואני חושב שהאמנים הצעירים עדיין לא קלטו את זה, כי גדלנו על מיתולוגיה של להקה שתבוא ותיקח את כל המדינה. אין היום כל המדינה, זה כבר לא העניין. ואסור לשכוח שהיום הקהל גם די מרוט מבחינה כלכלית. נראה לי שבשנה הבאה יהיה בום של להקות צעירות טובות, כי לאט לאט מתחילים להגיע להכרה שאנחנו בסיקסטיז עכשיו, אז בוא נעשה דברים טובים, שאנחנו מאמינים בהם. זה כבר יפה".

"התקליטים הגדולים של שנות ה-80"

המגמה המסתמנת של חזרה לאייטיז במוסיקה הישראלית מתאפיינת גם במבצע מיוחד שעורכת חברת "אן.אם.סי". יותר מ-90 אלבומים שיצאו בשנות ה-80, חלק גדול מהם קלאסיקות ישראליות מובהקות, נוטלים חלק במבצע הוזלות גדול - כשדיסקים שמחירם הקטלוגי היה 85.90 ש"ח ירדו ל-49.90, וכאלה שנמכרו ב-44.90 ניתן להשיגם כעת ב-29.90 ש"ח בלבד. יש כאן את אריק איינשטיין ("יושב על הגדר", "הייתי פעם ילד", "על גבול האור", "אוהב להיות בבית", משירי אברהם חלפי, משירי סשה ארגוב), שלום חנוך ("מחכים למשיח", "חתונה לבנה", "רק בן אדם", "רומן אמיתי") ויהודה פוליקר ("עיניים שלי", "אפר ואבק", "חולם בהקיץ") וגם יהודית רביץ ("באה מאהבה", "דרך המשי", "בוא לריו", "גלוי ונעלם", "מילה טובה" ואוסף שירים), קורין אלאל ("אנטארקטיקה", "מותק", "פירות אסורים") וגלי עטרי ("צעד אחד לפני הנהר", "בראשית"). וגם אהוד בנאי (לא רק באלבומי הסולו "אהוד בנאי והפליטים" ו"קרוב", אלא גם עם הדיסק הכפול של אופרת הרוק "מאמי"), ויצחק (צ'רצ'יל) קלפטר (עם ערכה של שלושה אלבומים שמופיעים לראשונה בפורמט דיסק, "יצחק", "לבד" ו"מחזיק מעמד") והקופסה של "הקליק".
עוד ברשימה, מצד הלהקות, "תיסלם", "בנזין", "אחרית הימים", "משינה", "דודה" ו"טאטו", מצד הזמרים מאיר אריאל, מתי כספי (לבד ועם שלמה גרוניך ב"מאחורי הצלילים"), יוסי בנאי, מאיר בנאי, אריאל זילבר, דויד ברוזה, רמי פורטיס, רמי פרסקי, אברהם פררה, אילן וירצברג ושמעון גלבץ, ומצד הזמרות ריקי גל, נורית גלרון, דפנה ארמוני וחוה אלברשטיין. ועוד אוספים ופרויקטים מיוחדים.