כמעט. לא ממש

האנשים הבודדים, מאיפה הם באים? לאן הם שייכים? האם הצליחה רונית ליברמנש, ברומאן הראשון שלה, ליצור לנו אלינור ריגבי תל-אביבית ואב מקנזי מקומי? התשובה היא, לא. כמעט, אבל לא ממש. יש מימד עצוב של אירוניה בעובדה שליברמנש העניקה לספרה החדש כותרת שכל כך הולמת את מהותו. אין ספק שהיא מנסה.
גיבורי הספר הם דוד שנהב, משורר קטן בגיל העמידה עם אשה נכה, עבודה יומיומית משמימה במיזם אינטרנט כושל וסוד מיני אפל; ורה (אלווירה), עורכת דין בת 45, אקסצנטרית, אינפנטילית, תלותית וכעורה; ומאי (לימור), בחורה רווקה בשנות השלושים המוקדמות, העונה לכל הקלישאות, החל בשיעורי יוגה וכלה בפריקת עול מינית. מאי משמשת זרז, מתווך וקול לעילגות הנפשית של ורה ודוד, במה שאמור היה להיות סיפורם העצוב של אנשים בודדים ומזדקנים בעיר גדולה, אנשים החוששים מקשר וממגע, אך כמהים למעט חום ולקמצוץ של תקווה. אבל כוונות לחוד ומימוש לחוד.
ממבט על, דומה שהכל בסדר. שום דבר בחייהן של הדמויות לא בסדר, כמו שזה אמור להיות ב'ספרות טובה'. יש להן תסביכים מעניינים, שגם אצל דוד וגם אצל ורה נוגעים בגוף ובמיניות. הם דפוקים וזרוקים בתל-אביב, חווים את הזדקנותם ביתר שאת אל מול הצעירים שעימם הם עובדים או נמצאים בקשר, התיקשורת שלהם עם החוץ לקויה, עם הגוף משובשת ועם הנפש - בלתי קיימת. אבל ספר אינו מתכון לעוגה. דומה שליברמנש הכניסה פנימה את כל החומרים והמתינה לאיזו פעולה אלכימית שתגבש אותם לכלל סיפור קוהרנטי ומעניין, או תתפיח אותם למשהו שהוא מעבר לרשימת מיצרכים של קלישאות לא אמינות. וזה לא קורה.
קחו לדוגמה את סודו האפל והמביש של דוד. לא נחשוף מעל דפי העיתון את פרטיו, אבל סביר שהקורא האינטליגנטי יצליח לעלות עליו בשלב די מוקדם. מביך? ייתכן. אפל? אולי. אבל בהחלט לא מצדיק את רמות הפאראנויה והתגובות המוגזמות של הדמות. אילו היה דוד איש שב"כ החושש מניסיונות סחיטה, זה אולי היה עובר, אבל בתור אדם ערירי כמעט לחלוטין, ללא חברים או קשרי משפחה, קשה לראות מי בכלל יוכל להזדעזע מגילוי סודו. גם אלווירה-ורה חיה בעולם לא מפוענח, הקורס תחת המישקל העודף של הסתירות הפנימיות בדמותה. מצד אחד, היא אינפנטילית ולא בוגרת, מתגוררת עם אמה המפלצת הפולנית ונרתעת ממגע קל שבקלים. מצד שני, היא שנונה, מצחיקה, חברותית ופעלתנית. לא שלא יכולה להיות דמות שתכלול בתוכה את כל הסתירות הללו, אך הדבר צריך לבוא לידי ביטוי בפעולותיה, בדיאלוגים שהיא מנהלת עם דמויות אחרות, בעולמה הפנימי.
פעמים רבות המחברת טורחת להסביר לנו מהי בדיוק הדמות: "ורה היא דטרמיניסטית פסימית, ורה מקבלת את גזר הדין של הגנים שלה" (עמ' 29). אותו תכסיס חוזר על עצמו פעמים רבות במהלך הספר. דומה כי ליברמנש לא סומכת מספיק על דמויותיה כדי לתת להן לדבר בעד, עצמן ולכן היא חוזרת ומדגישה שוב ושוב מה היתה רוצה שנחשוב עליהן, ומהם מהלכי נפשן הנסתרים. כשהיא כבר נותנת לדמויות לדבר, היא אינה מצליחה לעצב להן שפה אמינה ויחודית. או שהן מדברות בשפה ארכאית: "ודי לחכימא, נכון מאי?" שואל דוד (עמ' 227), שגם אותה ליברמנש צריכה להסביר: "דוד האאוטסיידר והמליצי כל כך..." (שם), או שהן מדברות באופן שאינו תואם כלל את הדמות שהוצגה לנו "די, נשבר לי מהג'יפה..." צועק דוד, (עמ' 59).
בין לבין נכנסות ויוצאות עשרות דמויות מישנה, המתחילות תת-עלילות שאינן מפותחות, פותחות סיפורים שאינם רלוואנטיים לעלילה, מעלילות אשמות שווא שאינן מתבררות די צורכן, וגוזלות את זמנו של הקורא, שידיו עמוסות כבר בניסיון לאחוז את חלקיקי הסיפור לבל ייפרדו לכמה סיפורים קצרים נטולי פואנטה. אותן דמויות-לכאורה מבקשות לתרץ טראומות, לבאר מהלכי נפש או לזרז תהליכים עלילתיים, אך נשארות קריקטורות דהויות של סטריאוטיפים מקובלים: החנון, עורך הדין החלקלק, האמא הפולנייה גם תיאורי המין ה'נועזים', שבעזרתם ניסתה הוצאת מודן לשווק את הספר, אינם מתעלים מעל רמת הקלישאה. נועזות גדולה או פיוטית אין כאן, ומי שהוכתרה בזמנו כ'יונה וולך' החדשה הצליחה לספק לקוראיה ספר העוסק במיניות מודחקת, אפלה, מסובכת, ספר שנטול, כמעט לחלוטין, סממנים מיניים או שיח על מיניות, ונעזר שוב בקולה של המחברת, כדי לאפיין בצורה שטחית את המורכבות המינית של הדמויות.
דומה כי לליברמנש היו רעיונות, גרעינים לסיפור, קווי מיתאר לדמויות, אך היא לא טרחה לקשר ביניהם ולא רק להגדיר את הניכור שהיא מנסה להעביר. אותו "תת עולם רגשי מסובך ומסויט" (ככתוב על העטיפה האחורית) נשאר כלוא בדמיונה של המחברת, ורק קרעים ופיסות ממנו עברו את המרחק שבינה לבין הספר המוגמר. "חיים כמעט מתוקים" הוא כמעט ספר. הוא נשאר גולמי, לא בשל ולא אחיד, וככזה, אינו מצליח לגעת ולרגש. הכל רק כמעט.

חיים כמעט מתוקים, רונית ליברמנש, מודן, 233 עמ'.