מחזירים את הסומק לקירות

מי שמסייר באחרונה בין דירות ובתים חדשים שנבנים, מגלה כי עיטורי הקיר חזרו. בעיקר ניתן למצוא אותם בחדרי ילדים, בחלק העליון של הקירות, היוצרים מעין מסגרת מעוטרת. מדובר בעיטורי סטנסיל (שבלונות), שהיו נפוצים מאד בארץ בסוף המאה ה-19 ובשני העשורים הראשונים של המאה ה-20, ומאז ידעו עליות וירידות במשך השנים. במסגרת הנוסטלגיה חזרו לארצנו גם עיטורי הסטנסיל.
האדם שבזכותו התוודעתי לנושא הוא שי פרקש, שהפך "משוגע לדבר". פרקש, בעל חברת "תכלת - המרכז הישראלי לציורי קיר" בלוד, החזיר אילנו את עיטורי הקיר, אבל גם נישבה בסיפור ההיסטורי שלהם, והפך למומחה בתחום.
אביו הקים בלוד, עם עלייתו מטרנסילבניה לפני כמה עשרות שנים, חברה לייצור מברשות ("פאר תעשיית מברשות"). אגב, במזרח אירופה הפך ייצור המברשות לעיסוק יהודי, ועם נדידתם בעולם המשיכו היהודים לעסוק בו בכל מקום אליו הגיעו. פרקש הצעיר נכנס לעסק המשפחתי והחברה החלה לייבא ציוד נלווה לתעשיית הצבע. במשך הזמן, בשל הביקוש, החל לייבא שבלונות לעיטורי קיר. אחר כך יצא להשתלמות בקונטיקט (ארצות הברית) ונשבה בקסמו של התחום. בשמונה השנים האחרונות עוסק פרקש בנושא, והוא חבר בארגון אמני הסטנסיל הבינלאומי, SALI.
לבקשת הארגון החל פרקש לחקור את נושא עיטורי הקיר בארץ ישראל וצייריה ומאז, כאמור, הפך למומחה בעל שם והוא מעורב בשיקומם של ציורים במבנים ובתים שעוברים תהליך של שימור. לפני כשבוע ערך פרקש כנס משפחות של צאצאי שלושה ציירים, שחיו בראשית דרכם בארץ בשכונת נווה צדק.
הכנס התקיים במוזיאון נחום גוטמן בשכונה ונציגי המשפחות, מינינברג, קרול ורשלבך, סיפרו בקצרה על תולדות משפחותיהם. מחוץ למוזיאון ארגן פרקש וצוותו סדנאות לעיטורי קיר, לשמחת לבם של הילדים.

טכניקה שמקורה בסין

פרקש סיפר באירוע, כי עיטורי הקיר והתקרות בארץ ישראל ה"מודרנית" הופיעו כבר מימי העלייה הראשונה, בקרב כל האוכלוסייה, ערבים מוסלמים ונוצרים, יהודים והטמפלרים.
בשלושת השנים האחרונות הוא עובר לאורכה ורוחבה של הארץ בחיפושיו אחר עיטורי הקיר. "במרבית הבתים ניתן לזהות שתיים עד שלוש תקופות של שכבות צבע מעוטרות", סיפר פרקש. "רוב עיטורי הקיר בתקופה זו בארץ בוצעו בסטנסילים, טכניקה עתיקה שמקורה בסין, כאשר הציירים היו מכינים לבד את השבלונות בגזירת יד, על פי קטלוגים מחו"ל. עיטורי הסטנסיל צויירו כפס קישוט (BORDER) מסביב לקירות החדר, כ-40 ס"מ מתחת לקו התקרה, לעתים היתה מצוירת דוגמה על כל הקיר כחיקוי לשטיח או לטפט. הופעת הסטנסילים היתה במקביל לריצוף הצבעוני.
עיטורי הסטנסיל היו מצוירים בעיקר בחדרי האירוח וחדרי השינה, במרפסות גדולות ובחדרי המדרגות, לעיתים צוירו גם דלתות. הדגמים והאורנמטים בארץ היו בעיקר בסגנון עות'מני ואירופי, אנשי בצלאל היו בין הראשונים לפתח סגנון מקורי ישראלי בהשפעת התנ"ך ומראות הארץ.

ציירים נודדים ותיירים מזדמנים

בסוף התקופה העות'מנית (1870 - 1904) היו ציירים מועטים בארץ ישראל, בדרך כלל היו אלה ציירים נודדים או תיירים שהגיעו לביקור בארץ הקודש. הם ציירו בעיקר בכנסיות, במנזרים, בבתי קונסולים ובבתי האמידים. "צייר הקירות היהודי הראשון שעליו מצאתי תיעוד היה תייר יהודי מאוסטריה בשם הורביץ, אשר צייר וצבע את קירות בית הכנסת החורבה בירושלים", סיפר פרקש.
העלייה השנייה (1904) הביאה את הגל הראשון של ציירי ומעטרי הקיר היהודים ממזרח אירופה. ביניהם היו יהודה מיניברג ובנו בייניש, מנחם מנדל קרול ובניו חיים ויעקב, ושלום זאב רשלבך, שעם בואם התיישבו בנווה צדק, ואחר כך עם הקמת שכונת מרכז בעלי המלאכה בתל אביב, עברו לאזור רחוב שינקין. שלושת הציירים הללו הם חלק מרשימה של כ-60 ציירים שאותם גילה פרקש עד כה.
כיום, עוסק פרקש בשיקום ציורי קיר. לפני כשנתיים שיקם ציורים בבית סלוצקי ברחובות (תיכון דה-שליט), בבית השומר אברהם שפירא בפתח תקוה, ובימים אלה הוא עובד ב"בית מני" שנמצא בתהליך של שימור ברחוב יהודה הלוי בתל אביב. לכל מקום הוא יוצא מצויד עם מכשיר מיוחד בעזרתו הו מקלף קירות, ותמיד מחכה לו הפתעה.
"עיטורי הקיר חוזרים עכשיו לאופנה בכל העולם", אומר פרקש. "הטפטים הולכים ונעלמים והצבע תופס את מקומם. בטלוויזיה לא תראו היום קירות לבנים, אלא צבעוניים. וגם אצלנו לא מפגרים אחרי המגמה ולעיטורי הקיר היתה עדנה".