להיות חנוך לוין

איש התיאטרון, המחזאי והבמאי חנוך לוין, הלך לעולמו היום לפני שלוש שנים, לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן. לוין, שעולם התיאטרון הישראלי קשר לו אינספור כתרים, הטביע את חותמו על היצירה התיאטרלית המקומית, וכיום יותר מתמיד זוכות יצירותיו לפריחה. ארבע ממחזותיו מועלים במקביל בתיאטרון "הקאמרי", וזאת בלי לכלול ברשימה רטרוספקטיבה קולאז'ית שמוצגת שם במקביל; הפקה חדשה של תיאטרון בית לסין למחזה "מלאכת החיים" תוצג בקרוב בפאריז; ויש כמובן את בתי הספר למשחק, שלוין נוכח בהם דרך קבע בשנים האחרונות. שיחות עם אנשי וחוקרי תיאטרון על יצירתו של לוין מעלות תהיות הנוגעות, בין היתר, בהשפעה מסרסת של לוין על דור צעיר של כותבים, בנהיה עיוורת ובעדריות של מבקרי התיאטרון והקהל המקומי ללא התייחסות עניינית למחזותיו, ובהסכמה גורפת, שלמרות ניסיונות אחרונים לשחוט את המיתוס הלויני, הוא היה ויישאר הפואטיקן הגדול של התיאטרון הישראלי.

גם לשייקספיר היו רגעים קודרים

ציפי פינס, מנהלת תיאטרון בית לסין, אומרת כי הניסיון לבעוט בגווייתו של לוין אופייני לישראל. "אנחנו בנויים על קיצוניות. או שמעלים אדם או שדורסים אותו ברגל גסה. אין שיקול דעת ענייני - זה או התלהבות או חיסול מוחלט. יצירה ויוצר מצריכים נשימה ארוכה, התבוננות והערכה לאורך זמן. לכל אדם יש זכות לכשלון. לוין הוא מחזאי מצוין שיש לו כל מיני רמות של כתיבה. גם שייקספיר לא כתב רק מצוין, ומילר לא יצר הכל ברמה שווה. הכעס שלי הוא בעיקר על העיתונות שבוחרת להלל או לחסל. הפרספקטיבה והזמן יוכיחו מה שורד ומה לא, כל השאר לא חשוב.
"הבעיה עם לוין הוא הקונצנזוס שהוא הפך להיות. לא משנה מה הוא כתב, זה הוגדר כנפלא, ובכך סימן לאחרים שכשלון הוא לא לגיטימי. הניסיון לקשור בין העובדה שמחזותיו לא הצליחו הצלחה מסחררת בחו"ל לבין הכשרון שלו כמחזאי הוא מצער ולא ענייני. יש מחזאים שפשוט Don’t Travel Well. אפשר לקחת כדוגמאות את מאמט, שתמיד נכשל בארץ, את סטופארד או את סם שפרד".
"זה נכון שלוין חזר על עצמו", מסביר חיים נגיד, חוקר ספרות, עורך מגזין "התיאטרון" ומחבר הספר "צחוק וצמרמורת" (אור-עם), המנתח את מחזותיו של לוין. "גדולי האמנים בכל התחומים חוזרים על עצמם ואף אחד לא חושב שזה רע. ללוין היתה פואטיקה משלו וזו אחת הסיבות שהוא נחשב גדול. הוא יצר תפישה אמנותית ועולם יצירתי שכולל דמויות המזוהות איתו, שנכתבו בכתב היד המיוחד שלו. לא רק האמירה שלו חשובה, אלא גם העובדה שזו יצירת אמנות שמנהלת דיאלוג עם עצמה, שואבת מתוך סגנונות קיימים ומחדשת בהם. העובדה היא שיצירתו של לוין השפיעה על אמנים בישראל ולא רק מתחום התיאטרון כמו ענבל פינטו ב'אויסטר' ואחרים. הוא לא מאפיל על יוצרים, אלא משפיע עליהם לכיוון חיובי של תיאטרון מסוגנן, גרוטסקי, קיומי, מהותי וטוב".

כולם רוצים לכתוב לוין

"אין צורך בתחליף ללוין אבל יש צורך גם בקולות אחרים", אומר גדליה בסר, מייסדו ומנהלו האמנותי של תיאטרון אנסמבל הרצליה. "ההשפעה שלו היתה כל-כך גדולה, אני רואה את זה בעשרות מחזות שאני מקבל לקריאה. בחמישים אחוז מהם אתה רואה 'חנוך לוין' עם הרבה פחות כשרון. אנשים צעירים ובעיקר לא מנוסים נסחפים לכתוב כמוהו וזו בעיה, הם צריכים להשתחרר ממנו. אין ספק שאין מספיק קולות חדשים, דומיננטיים כמוהו בתיאטרון הישראלי. אני לא נכנס לשיקולים של תיאטרון הקאמרי שמציג חמש הפקות לויניות במקביל, אבל אפשר לומר שהמקום המוגזם שניתן לו בסופו של דבר פוגע ביצירה שלו והופך את לוין לשחוק.
"לצערי הרב כרגע, אני לא רואה את 'הדבר החדש' בתחום המחזאות, או אולי אני לא מצליח לגלות אותו. יש דברים מעניינים אבל לא משהו שיכול להשאיר טביעת אצבע. זו בעיה כלל עולמית. גם בחו"ל לא נולדים כל יום פינטרים חדשים. יש מחזאי אירי חדש ומאוד חריף שנקרא מרטין מקדונה, אבל באופן כללי מיעוט כותבים בולטים זו לא רק בעיה שלנו. בחו"ל זה קשור לעובדה שמיטב הכותבים פונים לטלוויזיה, שם התגמול הכספי גדול יותר. בארץ זה הפוך, מחזאים משתכרים טוב יותר בתיאטרון. ייתכן שחלק מהאשמה היא בתיאטרונים. למרות שמסחרית משתלם יותר ליצור תיאטרון מקורי, מדובר בעבודה קשה שכוללת ליווי של היוצרים שאותם אתה מסמן כמוכשרים. לפעמים צריך להצמיד להם דרמטורג, שזה אומר כסף שאין. באופן כללי כתיבה לטלוויזיה היא קלה יותר, פחות תובענית ולכן יותר מפתה. אני מכיר מספר לא מבוטל של כותבים שממהרים להצטרף לסדרות מקור וסיטקומים מהסיבה הזו ולוותר על התיאטרון. אני חושב שהתיאטרון הישראלי לא מספיק מתרענן בין היתר כי זה דורש מההנהלות הקצאת כספים, השקעת זמן וערנות. במצב התיאטרון היום, לא ללכת על הדבר הבטוח והמוכח זו בעיה. כשאסף ציפור, שמוכר כיום בזכות 'הבורגנים' וסדרות טלוויזיה אחרות פונה לתיאטרון, זה מוצר מוכח. אבל מה היה קורה אם התיאטרון היה מגלה אותו לפני הבורגנים?".
גם ציפי פינס, מנהלת תיאטרון בית לסין, מוצאת השפעה גדולה של לוין על הדור הצעיר: "אי אפשר לקחת מלוין את ההשפעה שיש לו על הדור הצעיר של הכותבים. אני רואה את זה באוניברסיטה, שם אני מלמדת. אין לי בעיה עם כתיבה בשפה הלוינית אם היא נעשית בכתב היד של הכותב. זה גם בסדר להתכתב עם מחזות של יוצרים אחרים, אבל לצערי ברוב הפעמים מדובר בחיקוי ילדותי ולא מוצלח. אי אפשר לכתוב צ'כוב, שייקספיר או לוין. לצערי הרב אין בארץ קרנות שעוזרות לטפח מחזאים צעירים, לאפשר להם לפתח את המחזות, ומחזות שהתיאטראות לא לוקחים בדרך כלל לא מגיעים לרמה של פיתוח וזה אסון.
"השנה אנחנו מעלים בפעם השלישית את פסטיבל 'פותחים מסך', שנותן הזדמנות לכותבים צעירים להציג את היצירות שלהם לשיפוט הקהל. אנחנו מקבלים עשרות מחזות לקריאה בשנה, וזה נכון שיש משבר בכתיבה. מצד שני אני חושבת שיוצרים צעירים לא צריכים להיות בתיאטרון הרפרטוארי. אסור להם להיות בממסד. לא בהבימה ולא בבית לסין. הם חייבים להתנסות קודם. אין זכות להיכשל במרכז, ויש לי דוגמאות ליוצרים צעירים שנכשלו ושותקו. אין קיצורי דרך. צריך שעות טיסה".

לוין לא בא על חשבון אף אחד

"הדבר הנכון והטבעי לתיאטרון שמחפש את קלסתר פניו, הוא ללכת לכתב היד המקורי, הדומיננטי והעשיר של לוין", אומר עמרי ניצן, המנהל האמנותי של תאטרון הקאמרי. "הוא הבולט מכולם, כך זה היה במשך 30 השנים האחרונות. גלגולי הכתיבה שלו בלטו בנוכחותם בקאמרי בעיקר בעשר השנים האחרונות כשנעם סמל (מנכ"ל תיאטרון הקאמרי - מ.י.) ואני כאן. הכתיבה שלו, על השירה שבה, ההיבט הקיומי שלה והחדירה מעבר לכל התוויות בחיפוש אחרי אמירת האמת, וכל זה בעברית משובחת, מדויקת, מתומצתת, חסרת כיסויים והסתרות ועם כוח אוניברסלי משכנע, מובילה למסקנה שזה אך טבעי להפוך אותו למשורר הבולט של התיאטרון הישראלי.
"זה לא מבטל או בא על חשבון יוצרים אחרים. יש מקום למיטלפונקט, סובול, מזי"א ואחרים אצלנו. נכון שכיום מוצגות בקאמרי חמש הפקות של לוין, אבל מדובר בחומרים שנאספו עם השנים כחלק מההון האמנותי שלנו. לא מדובר בהאפלה על יצירה חדשה. כלומר, ברור שכל החלטה באה על חשבון דברים אחרים, אבל מדובר בהחלטה מתוך שיקול והערכה לכתיבתו. בעונת התיאטרון הבאה נעלה מספר מחזות מקוריים של כותבים שכמעט ולא הציגו בתיאטרון הרפרטוארי ביניהם צדוק צמח ("הדפוקים"), רשף ורגב לוי ("החולה ההודי"), גיורא יהלום ("המשחקים שלנו") ויצחק בוטון ("אנטרקטיקה"). הם יועלו במסגרת 'קולות חדשים בקאמרי'. זה לא גטו אקסקלוסיבי לצעירים ומדובר באנשים שהם לא לגמרי בוסר.
"'הקאמרי' היא הבמה הטבעית של חנוך. 70 אחוז ממחזותיו הוצגו פה לראשונה, וזה נכון שיש הערכה גדולה ליצירה שלו גם בקרב ההנהלה וגם בקרב שחקנים שהפכו עם השנים ל'שחקני לוין'. אני לא רואה בזה רע, ואני לא מבין את התחרות המתקיימת כרגע ומנסה להגדיר אם הוא היה גאון, בינוני או רדוד. זה מזכיר לי את התחרות 'למי יש יותר גדול' שנערכת ליד המשתנה הציבורית. זה נכון שאין סימטריה בין מה שהוא לגבינו לבין מה שהוא בעולם, אבל חנוך לוין הוא איבר חשוב בגוף שלנו – כיס המרה, המצפון, תקראי לזה איך שאת רוצה".