מצנע מול שרון - שוב?

מצנע נוסע לארה"ב, עטוף בחמיצותו של רבין, שרצה להמשיך ולהחזיק אותו בחזית האינתיפאדה, ובאכזבתם המרה של חברים, קומץ חברים, שחושבים שההתעקשות שלו לסיים עכשיו את כהונתו בפיקוד המרכז, תגרום נזק בלתי הפיך לקריירה שלו. המערכת תנקום בו: שמו יושמט מההתמודדות על תפקיד סגן הרמטכ"ל הבא, וממילא גם מההתמודדות על תפקיד הרמטכ"ל.
מצד הקריירה, הטעות הנוכחית עלולה להתגלות כחמורה יותר ממכתב ההתפטרות ששיגר בספטמבר 82', במחאה על התנהגותו של שר הביטחון אריאל שרון. אז רב עם שר הביטחון, אך זכה לחסותו של הרמטכ"ל ולטפיחות חיבה אילמות מצד חלק ניכר מהקצונה הבכירה, שלא לדבר על המערכת הפוליטית. בסופו של דבר, קיבל את הקידום שלו ואת התפקידים שלו. עכשיו, נדמה, כועסים עליו כולם. הישראלים העמיסו על כתפיו של מצנע נטל ציפיות כבד מנשוא. נוצר סביבו מיתוס והומצאו תוויות: מצנע השמאלן. מצנע המתלבט. מצנע ההוגה. מצנע המתחסד. מצנע הברוטאלי. האיש הפך לסמל, והסמל סיפק לרבים תשובה נוחה לשאלות הקשות, המפחידות, של השנתיים האחרונות. ההחלטה שלו לעזוב את פיקוד המרכז עכשיו ולנסוע מבטאת, אולי, את ניצחון האיש על הסמל: די, לא יהיה לכם יותר עמרם מצנע לתלות עליו את האינתיפאדה.
בשבועות האחרונים, עסקתי באינטנסיביות במדידת המרחק שבין מצנע האיש ומצנע המיתוס. חשבתי, שכך אולי אוכל להכין טוב יותר את צה"ל - ואת ישראל - של עידן האינתיפאדה. אלא שהעניינים אינם פשוטים. "יש לכם, הישראלים, בעיית שפה", אמרה לי ידידה אמריקאית. "אתם יודעים לדבר על עצמכם רק במונחים המיוחסים לקורבנות - או לגיבורים. אתם מסרבים להבין שיש משהו באמצע".

עמרם מהאוטובוס

פעם שאלתי אותו למה קראו לו עמרם. הרי עמרם שם תימני, שלא לדבר על מצנע. הוא סיפר על היחסים המיוחדים שנוצרו סמוך ללידתו בין אביו לבין עמרם רבד, נהג אוטובוס 'אגד'. אחר כך שמעתי את הסיפור המלא מאביו: ב- 1945, הם היו חברי פלוגת עבודה בגדעונה, סמוך למעיין חרוד. האב היה גזבר. כל בוקר היה צריך לנסוע העירה, בענייני הגזברות. היה קם מוקדם והולך ברגל מגדעונה לכביש העמק, מרחק ניכר. עמרם, חבר קבוצת כינרת, היה אחד הנהגים. כשהגזבר איחר, היה עמרם מתחשב בו, מחנה את האוטובוס לצד הדרך ומעכב את כולם, עד שהגיע. אם ייוולד לי בן, אמר לו הגזבר אסיר התודה, אקרא לו עמרם.
מוקי צור, רושם תולדות תנועת העבודה ושכנו של עמרם מצנע בעין גב, הפגיש לפני שנים אחדות את שני העמרמים. זה קרה, בחדר האוכל של עין- גב. אל שולחנו של מצנע ניגש קשיש מגודל. שלום, אמר האיש, ומצנע אמר מייד, אתה עמרם הנהג. מאז מביא לו עמרם רבד פעמיים בשנה סלסלת פרי אל ביתו, ביכורי כינרת. מוקי צור יודע גם מדוע עמרם רבד מכינרת נקרא כך: על שם גיבור הרומן הגדול של יוסף חיים ברנר, 'מכאן ומכאן'. עמרם, אומר צור, היה הצבר הראשון של ברנר.
מרים ובן-צבי מצנע גרים באזור הוותיק של קריית חיים, אחת משמורות הטבע האחרונות של מפא" י ההיסטורית. בית חד קומתי פשוט, ומסביבו חצר גדולה, מטופחת להפליא. בפינה, מתחת גגון, חונה 'סובארו' אפורה, מצוחצחת. על כונניות הספרים מונחים, בין השאר, כתבי ש"י עגנון, זכרונות בן גוריון, "אקסודוס" של יוריס, ספר הפלמ"ח, ברל של אניטה שפירא, מכתבי יוני נתניהו.
הוא היה מנהל הייצור ב'הזרע', חברה לטיפוח זרעים. היא הייתה מנהלת חשבונות בחברה לבניין. שניהם פנסיונרים במלוא אונם ובמלוא קסמם, נחרצים וגלויי לב ללא חשבון, מתווכחים בלהט על כל דבר, נהנים מחיים אינטנסיביים, בסמיכות לחברים בני גילם. "בסביבה שלנו", אמרה מרים מצנע, "לכל האנשים יש דעה אחת. אני יודעת שיש ישראל אחרת, אבל כאן לא כל כך שומעים אותה. אנחנו לא מעורים". היא הגיעה לארץ ב- 33', עם הוריה. הוא הגיע ב- 38', במסגרת עליית הנוער. שניהם ייקים קצרי מועד: המשפחות היגרו לגרמניה מהמזרח. סבו של עמרם מצנע היה רביזיוניסט נלהב. הוא היה נוסע למרחקים כדי לשמע את ז'בוטינסקי נואם, בלי קשר לזה, ביקש להתבולל. היה שוחה כל בוקר ומסתפר קצר, כמנהג הגויים. השם הפולני 'מיזנֶא', הפך בגרמניה ל'מיזנָא'. לאחר שנים, כשמשרד החוץ עמד לשלוח אותו לחו"ל, לייעץ למדינות מתפתחות בענייני זרעים, חייבה אותו גולדה מאיר לעברת את השם. הוא המיר את ה-ז' ב-צ' והפך ל'מצנע'. מילון אבן שושן אומר, ש'מצנע' הוא "מסתור, מחבוא". שום משמעות, אומר האב. סתם מלה עם צליל עברי.
ערב מלחמת העצמאות, ייסדו את קיבוץ דוברת. לאחר שנתיים עזבו. יש להם היום דעות נחרצות על התנועה הקיבוצית. "כבר אז העסק לא היה יעיל", אומר בן- צבי. "חממה לפרזיטים", אומרת מרים. "הם קוצרים היום את מה שזרעו אז". שאלתי האם חינכו את בנם ברוח ערכי תנועת העבודה. "היום", אמר האב, "כשאתה אומר תנועת העבודה, יש לזה צליל נאיבי. אני לא חושב שרמי קיבל בבית חינוך של תנועת העבודה. "מצד שני, מי שחי הרבה שנים במסגרת חברתית מסוימת, נשארים אצלו ערכים. כיבוד הזולת, למשל. ערך העבודה. יושר. האווירה כללית בקריות, שבמרכזה הייתה תנועת הנוער". במובן מסוים, הוריו של עמרם מצנע הם אנשים לא פוליטיים, מעורבות פוליטית נולדת לעתים קרובות מהצורך להגדיר את השקפתך מול השקפתו של מישהו אחר, להתווכח, להתמודד, והם הרי מכירים כל-כך מעט אנשים בעלי השקפות אחרות. בשביל אנשים כאלה, לתמוך במפא"י היה גילוי טבעי של אזרחות טובה, פטריוטיות, לא עניין פוליטי. כששאלתי אם הבית שבו גדל עמרם מצנע היה פוליטי הם היססו, ולבסוף ענו ב'כן' מסויג. אחר כך סיפרו, שכל פעם שמישהו מכנה את בנם "שמאלן" הם פורצים בצחוק.
שאלתי למה כתב בעיצומה של מלחמת לבנון את מכתב ההתפטרות.
"הבעיה שלו לא הייתה כל-כך סברה ושתילה", אמר בן-צבי. "הרגיז אותו ששרון מנהל ישירות את הצבא. הרגיזה אותו הזחילה לביירות, תוך הונאת הדרג המדיני, אני חושב, שהקש ששבר את גב הגמל היה ההכרזה של שרון בכנסת, שצה"ל אשם בטבח הקודם שעשו הנוצרים, בתל זעתר".

העימות הגדול עם שרון

רמי - עד פיקוד המרכז קראו לו תמיד רמי - היה אז תת אלוף, מפקד בית הספר לפיקוד ומטה, המאורעות של אותם ימים היו דרמטיים ויצריים ומלאי סתירות. נוצרה תמונה משובשת, ועל התמונה הזאת נבנתה אגדת עמרם מצנע אוהב הערבים. לאמיתו של דבר, (ועל כך מעידים גם שניים מהמדריכים ששירתו אז בפו"ם), מצנע קם להגן על מה שראה כפגיעה בשם הטוב ובניקיון העבודה של הצבא. זה מה שהנחה אותו בהתנגשות עם שרון ב-82', וזה מה שהנחה אותו, יותר מכל מניע אחר, במלחמת האינתיפאדה. "הצבא הוא העיקר", אמר פעם, בראיון ל'במחנה'.
ב- 22 בספטמבר 82', שבוע לאחר הטבח בסברה ושתילה, התקיים בכנסת דיון בהצעה לסדר היום שהגיש המערך. שר הביטחון אריאל שרון ניסה לטעון: כל זוועה שאני עשיתי, אתם עשיתם מוקדם יותר. "הייתי שואל אותך, מר שמעון פרס", אמר שרון, "בזמנך, וביודעין, הייתה פרשה אחרת, ולא הייתי מעלה אותה אלמלא הגעתם לשפל המדרגה. בזמנך כשר ביטחון הייתה פרשה גם כן בלבנון, בתל זעתר. אני לא אפרט כאן, איך לא ייסר אותך מצפונך אז? אלפי אנשים נטבחו (...) איפה היו קציני צה"ל ביום הטבח בתל זעתר? וזה קרה ביודעין. ואיפה הם היו?"
חברי המערך מיהרו לנצל את ההתפרצות של שרון כדי להעמיק את הרושם שנוצר אז, ששרון נלחם נגד הצבא. "שוב אתה מטיל כתם על צה"ל", צעק ז'אק אמיר. "הוא מאשים את צה" ל ברצח בתל זעתר. יש להסביר זאת". "לא האשמתי את צה"ל", צעק שרון, וחזר וצעק עד שגרונו ניחר, אבל הרושם כבר נקבע.
מצנע, סיפרו חבריו אחר- כך, שמע את שידור הדיון ברדיו, במכוניתו, ומייד, במכונית, התיישב לכתוב מכתב. אני מבקש לצאת לחופשה מצה"ל עד שיתפטר שר הביטחון, כתב. להוריו אמר, שברור לו שיצטרך לעוף מהצבא מייד. אלא שהמכתב שיחק לידיו של הרמטכ"ל, רפאל איתן, שבאותם ימים הבין שמוטב לו להרחיק את עצמו ואת צה"ל מקרבתו של שרון, ולהשאיר את שרון לבד עם האחריות למלחמה שלא עלתה יפה. עורמת האיכר של רפול סיפחה לטובתה את גאוות היחידה הפגועה של מצנע.
הרמטכ"ל מיהר לסדר למצנע פגישה עם בגין. בגין אמר לו, בצדק, שעשה דבר שלא ייעשה, ועם זאת הקשיב לו בחום ובהערצה שהיו שמורים בלבו תמיד לגנרלים, אחר כך לחץ עליו רפול לכתוב מכתב חרטה, ומצנע, לא בפעם האחרונה בחייו, נמלך בדעתו והתחרט.
"מצנע לא מניפולאטור", אומרת קצינה שעבדה אתו. "יש בו אפילו משהו ילדותי, תמים, נקי. הוא ילד-חייל. אני חושבת שהוא פעל כאזרח. כששמע על הטבח, חשב על הילד מגטו ורשה, זה עם הידיים המורמות. אתה יודע, בצבא יש כל מיני טיפוסים: יש אחד שבולע דברים, כי הוא רוצה, נגיד, להיות מפקד אוגדה, ויש אחר שיורה ובוכה". אחרים אומרים, שנסחף בזרם הגואה מן הרחוב. העסיק אותו ה'מה אומרים', הדימוי הציבורי. יותר משהושפע ממה שהתרחש בחזית, הושפע ממה שהתרחש בעורף. קו שאפיין אותו גם בטיפולו בשטחים.
"ערב המכתב, מצנע כינס אותנו כדי להיפרד", מספר אחר המדריכים ששירתו אז בפו"ם. "הוא סיפר על ההתלבטות שלו, ואמר שאיננו יכול לחיות יותר עם המעשים של שרון. אחר כך שאל אם רוצים להתייחס, אחד או שניים אמרו, שהאקט שלו לא נכון. היו שתמכו בשתיקה. הנטייה במסגרת הצבאית היא לשתוק. מי שעושה מעשה, לא יכול לצפות למחיאות כפיים. גם מצנע לא נתן לשיחה להתפתח לכיוון הזה: אם היה מתחיל לדון במעשה שלו, זה היה מתפרש כמו הסתה למרד. אחר כך, בארבע עיניים, אמרתי לו: אני מזדהה עם כל מה שמניע אותך, אבל הרגת אותי עם העיתוי. משמעות המעשה שלך עכשיו היא התערבות בפוליטיקה, לכן אני פושט את המדים, אמר. יפה, אמרתי, אבל המכונה הדמוקרטית בארץ עוד לא הפסיקה לפעול, .חצי מדינה מוחה על מה שקרה. יצליחו בלעדיך".

בן גל על מצנע

רבים בצבא, גם חבריו, חשדו שמכתב ההתפטרות היה מזימה של מפקדו לשעבר, יאנוש בן- גל. הם ידעו שמצנע עשה תחת בן-גל חלק גדול מהקריירה השריונאית שלו. כשבן-גל היה מג"ד, במלחמת ההתשה, מצנע היה מ"פ; כשהיה מפקד חטיבה שבע, מצנע היה מפקד הגדוד המוביל, 'ברק'; כשהיה אלוף פיקוד הצפון, מינה את מצנע למפקד אוגדה. במלחמת לבנון, כשפיקד על כוחות צה"ל בגזרה המזרחית, מצנע היה ראש המטה שלו, בטווח אוזן מהמריבות הקשות בין בן-גל ושרון.
על שולחן העבודה של מצנע, במצודת כפיר, נח דרך קבע, מתחת לתיקים השוטפים, דף נייר פשוט, לבן, שעליו ליווה בן-גל בכתב ידו את התקדמות פיקודו: כשמצנע סיים את תפקידו כמג"ד, איחל לו בכתב לחזור לאוגדה כמח"ט. כשסיים את תפקידו כמח"ט, איחל לו לחזור כמפקד האוגדה. וכשסיים את תפקידו כאוגדונר, איחל לו לחזור לצפון כאלוף הפיקוד, איחול שלרוע מזלו התגשם לא בצפון, שבו המלחמה "נקיה", צה"לית, אלא במרכז, שנועד להיות הזירה העיקרית למלחמה חדשה, עקומה, "מלוכלכת". בן- גל נזכר בתכונה הראשונה שהיה נפוליון דורש מהמרשלים שלו - שיהיה להם מזל. האם למצנע היה מזל? - לא. "יוסי פלד הוא מרשל עם מזל. למצנע לא יכול היה להיות מזל, משום שהוא איש עקרונות ולא מתפשר, הוא עמד מחוץ לכל הקליקות. בחייו לא עזר לחברים להתקדם. אם יעמדו לפניו שני מועמדים מוכשרים באותה מידה, יעדיף את הלא-חבר, כדי שלא יגידו. הוא יותר קדוש מהאפיפיור. רפול לא סבל את האיש. רק אחר כך למד להעריך אותו. רפול אהב רק את אלה שלחמו תחת פיקודו ועמדו במבחן האש. את מי שהיה אתו במלחמה ונכשל, סילק. למצנע לא היה מזל להלחם תחת רפול. בעצם, היחידים מהשריון שרפול לא שנא, היו אורי אור ואני.
"מעט מאד מפקדים בצה"ל יודעים לטפח חריגים. הצבא יודע לעבוד עם מפקדים מסוגם של איציק מרדכי או מתן וילנאי. הוא מתקשה לעבוד עם מפקדים כמו יוסי בן חנן, יה-יה (יורם יאיר), עמרם מצנע.
הוא לא שובב, לא תופס ראש. קצת עם מה שנקרא כבד לבן. קר. מצד שני, הוא מאד יצירתי. הוא יכול לנתח תוכנית אופרטיבית ולהגיד. כאן צריכים להמציא תורת קרב מקובלת, והוא ימציא אותה.
הוא אדם מאד מצפוני. הוא לא יודע התחכמויות, לא מעגל זוויות. הוא איננו מסוג הקצינים שפועלים ב'הבה נתחכמה'. רפול זה הבה נתחכמה. אני זה הבה נתחכמה. היינו מבינים את קריצת העין, את מה שלא נאמר. הוא היה מבצע את ההנחיות כלשונן.
הוא איש מקצוע במלוא מובן המילה. אחרון הנפילים, אחרון אנשי השריון שמסוגל להצליח בניתוח אסטרטגי ולתפעל במסגרות קטנות וגדולות.
יש כאן אבסורד: כל חיל היבשה משוריין או ממוכן. ברור שהקרב היבשתי יוכרע על ידי עוצבות משוריינות, וישראל תנצח רק בקרב היבשתי. בכל זאת, מאז יום כיפור, יורד משקלו הסגולי של השריון בקצונה הבכירה.
מוטה גור פתח שושלת של רמטכ"לים מהצנחנים: רפול, משה לוי, שומרון, ואחריהם יבוא אהוד (ברק) או אמנון (שחק). כל אחד מהם מביא אתו אנשים שגדל אתם.
מצחיק שכולם חושבים שמצנע ואני חיברנו יחד את מכתב ההתפטרות שלו ב-82'. מצנע היה כל כך הוגן כלפי, שדיווח לי לאחר ששלח את המכתב. אמרתי לו, 'עשית טעות. זה ידפוק לך את הקריירה. אתה תתקפל – או שתצטרך לעזוב את הצבא. למה לא באת להתייעץ?', 'כי אתה לא היית משכנע אותי, אמר, ואחר כך היו אומרים שעשיתי את זה בתיאום איתך'".

חשוף בצריח

הרקורד של מצנע כלוחם הוא מהמפוארים בצבא. הוא זכה בעיטור המופת על תרומתו להצלחת חטיבה שבע במלחמת ששת הימים. התיאור "חשופים בצריח" של שבתאי טבת נכנס לקלאסיקה של ספרות הניצחון הישראלית: "הפטון היה מצולק למכביר, וכמותו שני המפקדים שניצבו בצריח. אהוד (אלעד) יכול להניע את ידו רק בקושי ושרטת גדולה הייתה על פניו. לידו ניצב סגן עמרם. רטיות כיסו את עינו הפצועה. תחבושת על ידו ורסיסים בכתפו (…) עמרם שמע חבטה, ולאחריה צנחה גופתו של אהוד פנימה, ללא ראש. עמרם רצה לפרוץ בזעקות כאב, אבל מייד שלט בעצמו. הוא פקד על הנהג לחזור לכביש. על גופת המג"ד פרס מפת חצי האי סיני, להסתירו. עמרם לא רצה שיראו את מפקדו מרוטש".
במלחמת יום הכיפורים פיקד על גדוד מאולתר באוגדת ברן. יובל נריה הצטרף אליו. לימים אמר: "פעם ראשונה בתוך הכאוס מצאתי מפקד מעולה, קר רוח, שחסם את הפאשלה שבאה מלמעלה, וחיבר אותנו שוב לבטחה של טרום מלחמה, לעבודה שקטה, לא התאבדותית".
בשתי המלחמות נפצע. ב-67' ביקרה אותו אשת הרמטכ"ל, לאה רבין, בבית החולים. רבין, מספרת מרים מצנע, הציעה לו לגלח מיד את זקנו שזה עתה צימח. הוא סירב, וגידל את הזקן לממדים הרצליאניים. במלחמת 73' איבד את פיקת הברך.

רבין והאינתיפאדה

במאי 87' נכנס לתפקידו כאלוף פיקוד המרכז. יצחק רבין, שעמד מאחורי המינוי הזה, לא חזה את בוא האינתיפאדה. אף אחד לא חזה את בוא האינתיפאדה. מצנע קיווה לנצל את זמנו הפנוי ללימודים באוניברסיטה. פיקוד מרכז נחשב כמעט תמיד למתחם של אלופים שלא אוהבים לעבוד קשה.
אבל הוא עבד קשה מהיום הראשון. עד האינתיפאדה, מספר קצין ששירת אתו, רץ מהתנחלות להתנחלות, נפגש עם נשים, עם רבנים. הוא לא חיזר אחריהם, אבל מאוד רצה שיידעו שכוונותיו טובות. הם חשדו בו בעיקר משום שניהל בתוקף, ללא התחכמויות, את פינוי ימית. יובל נאמן "איבד את האמון בו" כבר אז. מצנע הבלתי נלאה הוקסם מהצד החלוצי והפטריוטי של גוש אמונים. הוא שקד על שיפור מצב הביטחון שלהם, הקים את המוקדים האזוריים, והיה מוכן שיפעילו מן משמר אזרחי בכביש הגישה ליישוב. את הרעיון האחרון רבין פסל.
הפיצוץ בא ב-6 ליוני, במחנה הפליטים דהיישה. מתנחלים נכנסו למחנה , התפרעו, ירו ותקפו מג"ד, איש מילואים.
"למחרת נסענו לשם עם מצנע", מספר אחד הקצינים. "לפני שיצא לדבר אל העיתונאים קרא למג"ד. אני הולך להגיד עכשיו דברים קשים, אמר לו. האם באמת קרה מה שאתה מתאר?
"המג"ד חזר ואישר. מצנע קרא לנכבדי דהיישה וגינה באוזניהם את המעשה. הוא לא התחנף אליהם אבל הביע צער. הם יכלו להבין את דבריו כהתנצלות. ואז הוא יצא לעיתונאים ואמר: 'בדהיישה נעשה מעשה נבלה שאין כמותו'.
"הפרשה הזאת האירה כמה מהתכונות שלו. אהוד (ברק) או אמנון (שחק) לא היו מתנצלים באוזני ערבים. המחיר הפוליטי גבוה מדי. מצד שני, לאחר שפרצה השערורייה הגדולה, פתאום מצנע חזר בו. שוב התחרט. כמו בספטמבר 82'".
"הקיבוצניק השמאלני הזה, שקרן, טופל עלילות שווא", קילל אותו אז צבי קצובר מקריית ארבע, אחיו של בני קצובר מאלון מורה. הרב לווינגר, מורם ורבם של הקצוברים, התאהב כל כך בשנאתו למצנע, שנפערה ביניהם תהום. למעשה, השניים לא נפגשו ביניהם עד הסוף.
נדמה, ששום דבר בחינוך הצבאי המצוין שלו, מהפנימייה הצבאית ועד ראש אג"ם, לא סייע לו לרדת לעומק נפשם של שני הפרטנרים, שנועדו להתחלק אתו בדרך מסובכת כל כך בשלטון בגדה – הערבים והמתנחלים. "הוא לא הבין מה זה ערבים", נזכר אחד מקציניו לשעבר, "הוא גם לא גילה בחודשים הראשונים סקרנות מיוחדת להיפגש אתם".
קצין אחר, ששירת קודם ברצועה, השווה פעם את הערבים של עזה לערבים של הגדה. בעזה, אמר, הם אף פעם לא הסתכלו לנו ישר בעיניים, תמיד השפילו מבט. פה הם מדברים אתנו כשווים אל שווים".
האינתיפאדה הייתה בשביל מצנע בית ספר ארוך ומתיש. אילו שלחו אותו ללמוד בלט, חייו היו קלים יותר. מעבר לערבים ולמתנחלים, מעבר ללחץ מהיחידות בשטח, היו הפרטנרים בעורף: שר הביטחון ופורום השטחים שלו, הרמטכ"ל והאלופים, העיתונות הישראלית והזרה, המערכת הפוליטית, דעת הקהל. כולם נשפו בעורפו. כולם הזיעו מאחוריו. אפשר לקבוע בביטחון, שאף פעם לא פעל קצין בצה"ל תחת תשומת לב אזרחית סמיכה כל כך, מתמשכת כל כך, חשדנית כל כך.
רבין חיבב אותו, אולי בגלל שבשניהם יש, כמו שאומר קצין שעבד איתם בתקופה הזאת, ממד של חוסר ביישנות, רתיעה מהאופוריה ומגינוני השררה המצופים מאלופים. אחרים לעגו לו. "האביר בעל דמות היגון", כינה אחד ברשעות את מצנע. אותו כינוי יכול היה להדביק גם ליצחק רבין.
בסיכום עשרים חודשי האינתיפאדה שלו, מצנע ראה את עצמו כמי שהיה הצ'ופצ'יק של סיר הלחץ. ההישגים העיקריים שלו נמדדו, מבחינתו, במה שמנע אצל היהודים: הוא היה, קודם כל, גורם מרכזי בריכוך התגובה של השמאל היהודי על אירועי האינתיפאדה. אתו היה קשה יותר לשמאל לסרב לשרת בשטחים או להתנגש חזיתית בחיילי צה"ל. זו, אמר פעם, הייתה ההצלחה הגדולה של ההופעות המתלבטות שלו בתקשורת. כל הזמן סבר שהרבה יותר חשוב להחזיק את השמאל בתוך הקונצנזוס הלאומי. עם הימין, אמר, ניסה לשמור על יחסים "קורקטיים".
קשה מאוד למדוד את חלקו של מצנע במלחמת האינתיפאדה על פי סקאלה של שמאל-ימין. בפורום השטחים של שר הביטחון הוא בלם לעתים קרובות הצעות ברוטאליות, שנועדו בעיקר לפייס את דעת הקהל. בפרשת ביתא, כמו בפרשיות אחרות, מטרת התגובה לא הייתה להרתיע את הערבים או לשפר את מצב הביטחון, אלא להקטין את הלחץ הפוליטי לעשות משהו. מצנע היה שותף לשיקול הזה, אבל מנע הרס המוני. יש לנו משימה שקשה להגדיר אותה, אמר. מה זאת אומרת "להוריד את רמת האלימות"? במצב כזה החוכמה היא להפעיל לפתרון בעיה נתונה את מינימום הכוח הנדרש, וזה ההיפך ממה שהתרגלנו.
מצד שני, מצנע התנגד לפתיחת בתי הספר. מתאם הפעולות בשטחים, שמואל גורן, דרש לפתוח, והוא סירב. הוא התמיד בהתנגדותו גם כאשר נפתחו בתי-הספר בעזה ובמזרח ירושלים. פתיחת בתי הספר, אמר, מעלה את רמת האלימות. הוא גם הפעיל שיטה אכזרית לדיכוי כפרים, באמצעות סגר על היבולים שלהם.
לא תמיד הבינו אותו נכון. הרגישות הישנה שלו לשמו הטוב של הצבא, למוסר הלחימה של החיילים ולשליטה הבלעדית של הצבא בשטח, התפרשה כאהבת ערבים וכשנאת מתנחלים. גם לשמאל וגם לימין היה נוח להפוך אותו לגיבור פוליטי. האמת היא, שייחסו החיובי הבסיסי למתנחלים לא השתנה אף פעם. ספק אם הבין עד כמה נושמים ראשי המתנחלים אוויר של קריצת עין ו'עוצו עצה ותופר'. אחדים היו מסיתים את אנשיהם ואת המערכת הפוליטית נגדו, ובמק ביל מקיימים אתו שיחות נפש בארבע עיניים.
בני קצובר, הישועי בכולם, הביע לפני ימים אחדים צער על פרישתו. "איני נמנה עם אלה ששמחים שהוא עוזב אותנו", אמר. "הרבה יותר קרוב לאמת יהיה לומר ההפך מכך: יש בלבנו הרבה הערכה וכבוד להבנה שגילה, להקשבה, להבחנה הדקה, הסיוע..."
בסך-הכל, את המדיניות קבע רבין. ההבדל בין מצנע ומרדכי לא היה במדיניות אלא בסגנון. בשטח היה עמרם מצנע המבצע הנאמן של מדיניות השר שלו. בניגוד למפקדים הצרפתים במלחמת אלג'יריה הוא לא השלה את עצמו שלצבא יש סיכוי לנצח במלחמה, גם נחסכו ממנו התסכול והמרי התוקפים את הגנרלים כאשר האשליה הזאת מתנפצת. בדיונים פנימיים הוא היה נחרץ כמו שהיה תמיד. מעידים על כך קצינים בשלבים שונים של ההירארכיה, ביניהם יריבים. כך גם בשיחות עם חיילים בשטח. אבל המסר שהעביר בהופעותיו התקשורתיות, בעיקר בטלוויזיה, היה של קצין מיוסר, מתלבט. זה נשמע מצוין באנגלית. "הוא היה אידיאלי לעיתונות הזרה", אומר גלן פרנקל, הכתב היוצא של 'וושינגטון פוסט' בירושלים. "סוף סוף ישראלי שנראה כמו ישראלי, גנרל .. שנראה כמו גנרל, קיבוצניק שנראה כמו קיבוצניק". אחת הכתבות שזיכו את פרנקל בפרס פוליצר מתארת מסע של יום בחברת מצנע, השילוב של פסימיות נטולת אשליות, גילוי הלב ("הכל כאן שדה מוקשים פוליטי") דיבור רך ומרץ צבאי בלתי נדלה, הילך קסם על הכתב האמריקאי.

מצנע וההסברה

צפיתי בהעתקים של כתבות טלוויזיה ששודרו במהלך האינתיפאדה ברשתות האמריקניות ובבי.בי.סי.: זה פותח תמיד באירועים ברוטאליים ומסתיים במצנע המסביר. אין ישראלי שיכול לעשות את המלאכה כפוית הטובה הזאת טוב ממנו. אותן מלים נשמעו פחות טוב בעברית. הישראלים, מבוהלי אינתיפאדה, ציפו לשמוע מהאלוף שלהם בשורת ניצחון. לכך חינכו אותם מילדות: על כל מכה שמכים הערבים, מכה צה"ל פי מאה. לא שהמכה פותרת את הבעיה באמת, אבל החשבון האמוציונאלי מיושב והאנשים יכולים להתפנות לענייניהם הקטנים, כי יש על מי לסמוך. זה סוד הקסם שמשרה על חלק מהם אריאל שרון.
בתודעת האנשים היה צריך מצנע למלא את תפקיד החלוץ המרכזי, המבקיע. הוא העדיף את תפקיד הבלם. מעטים היו אסירי תודה לו על היושר שגילה בהופעותיו, על האותנטיות ועל גילוי הלב. האחרים העדיפו את גינוני הגנרל של מרדכי, את האופטימיות ששפעה מההופעות הפומביות שלו, הנה, חיסלנו את כל מטה ההתקוממות בעזה, הנה, חיסלנו את כל החמאס. לא חשוב שכל החיסולים האלה לא שינו הרבה. האנשים שאבו עידוד ממראית העין הנחושה, בעור שמראה האלוף המתלבט רק החמיר אצלם את החרדה.
"הביקורת עליו", אומר אביו, "הייתה שלא הקרין זבנגיות. איש אחד תפס אותי לא מזמן ושאל - למה הוא לא לוקח כמה טנקים ועולה עליהם?" שאלתי את ההורים אם התעוררה אצלם סקרנות לבקר את הבן בגדה. "היתה סקרנות", אומרת מרים מצנע, "אבל אני חושבת, שהיה נראה נורא מצחיק, אם האלוף היה מביא את אימא שלו. פעם, הזמינו את ההורים של הקצונה הבכורה לטיול - אבל לקחו רק אבות", שבת אחת לקח מצנע את אביו לטיול משולב של הליקופטר ורכב. היו בג'נין, שכם, טולכרם, היה מעניין מאוד. באחד המקומות זרקו עליהם אבנים. "לא הייתי חולם שבני ידכא אינתיפאדות", אומר האב. "הוא לא למד את זה בחיים שלו".

פרישה

היו חברים שהציעו למצנע לא למהר ולפרוש. חודש יוני היה שקט, אמרו לו. רמת האלימות ירדה ב- 40 אחוז. את ההצלחה שלך יקטוף מישהו אחר, ואותך יאשימו שנכשלת, ושברחת מהמערכה. אלא שדומה שמצנע התפכח גם מקסמי הסטטיסטיקה. כל הפעולות הצבאיות היזומות לא יעצרו מטורף אחד שיחליט לדרדר אוטובוס לתהום. הוא התפכח גם מקסמו של הכוח. אם תנחית את כל האגרוף, תמצא את עצמך בצד השני, אמר, ומה הלאה. הנפקת הכרטיסים המגנטיים לתושבי עזה לא נראתה לו. הוא התנגד להחלת השיטה על תושבי הגדה. הוא הגיב בהסתייגות על התביעות של רבין להקלת הליכי הגירוש וההריסה. נמאס לו לבצע מדיניות שלא נועדה אלא להרגיע את הפוליטיקאים המבוהלים.
בסך הכל, זה סיפור על קצין מוכשר שהצבא היה כל חייו, מגיל 15, והאחריות היתה כל חייו, מהמיטה הצבאית שעליה ישן בלשכתו ועד הפלאפון נהג לקחת איתו לבריכה. אחריות אחריות, עד שנמאס.
ידיד שלו, קצין בכיר, נזכר בהקשר הזה בשיר ילדים ישן של אברהם שלונסקי שאמר: "אם במכנסיו של פוט/ כל הכפתורים קפוט/ ! אך הנה כפתור אחד/ על פי נס נשאר לבד/ אז עליו האחריות/ בעד מכנסיו של פוט".

הערה: הכתבה, שהתפרסמה לראשונה ב"ידיעות אחרונות" ב-21 באוגוסט 1989, קוצרה מעט ב-ynet משיקולי עריכה