יש לו מה לומר? חוצפה

העגלים הצעירים החליטו לבעוט: בעיטה פוסט-פוסט מודרניסטית כזאת, אופנתית, אמירה על גדולתה של האי-אמירה, מלב ליבו של הריק המנוון. והעדר הפוסט-פוסטי אומר אמן. עדר אלמוני, שקיבץ לו עיתונאי בשם אבי שילון, ניסה לנתץ את מה שהוא מכנה "מיתוס חנוך לוין" בכתבה במוסף סופשבוע של מעריב ביום שישי האחרון (9.8.2002).

עדיף מחזאים שאין להם מה לומר

גברת אחת אלמונית (בטח ירושלמית) בשם ציפורה לוריא, המתוארת כ"מקימת קבוצות תיאטרון אוונגרדיות" (ששמען לא הגיע עד תל-אביב, מה חבל), טוענת שם שהאמירה של לוין מצומצמת והדמויות מוגבלות. גברת אלמונית אחרת, העונה לשם דליה שלזינגר ומתוארת בכתבה כ"בוגרת תואר ראשון בתיאטרון, שייכת למגזר הצעירים מתפכחי לוין" מתלוננת על שלוין חוזר על עצמו ובעיקר על שהוא אומר את מה שהוא רוצה לומר ו"לא את האמת של הדמויות".
מזמן לא קראתי הברקה כזאת: "ניכר שהוא קודם כל רוצה להגיד משהו, ועל זה הוא בונה מחזה", מתלוננת הגברת שלזינגר. שערוריה! איך הוא מעז! הרי בבית ספרה מעדיפים מחזות של מחזאים שאין להם מה לומר. לתיבול הדייסה וכדי שיהיה גם איזה שם לא-אלמוני, מדביקים לכתבה את נסים קלדרון הוותיק והמוסמך, שמוצא את העולם הפוליטי של לוין מעניין יותר מן העולם הלא פוליטי שלו, וזאת זכותו המלאה, כי זה מה שמעניין את החוקר והמסאי קלדרון בשנים האחרונות.
אז ככה, גבירותי ורבותי "מתפכחי לוין":

פרובינציאליות

ראשית, משהו על הפרובינציאליות (תכונה שלוין ידע לנצל בכשרון רב ורקח ממנה מטעמים): לא חוכמה גדולה לצטט את המבקר של הסאנדיי טיימס מלונדון ולומר שלא אהב את הפקת "רצח" בלונדון. ראשית, אולי היתה זו הפקה לא מוצלחת (קורה, אפילו בלונדון. לא ראיתי) ושנית, לא כל מה שהמבקרים של לונדון או ברודוויי משבחים הוא מציאה כזאת גדולה (ולהיפך). לפני כשבוע ראיתי בניו יורק את ההצגה "מטאמורפוזות" בבימויה ובעיבודה של מרי צימרמן. כולם אמרו לי שבתור מבקרת תיאטרון זאת ה-הצגה שאני צריכה לראות בברודוויי. חיכיתי למשהו-משהו. צימרמן היא פרופסור לתיאטרון באוניברסיטת נורט'ווסטרן (שראתה כנראה באירופה את כל ההצגות שגם אני ראיתי בשנות השמונים) והיא זכתה בשבחי המבקרים בניו יורק ובפרס טוני על הגניבה הספרותית העלובה שלה. באמצע השתעממתי ובסוף קמתי וצעקתי בוז, כי המקור היה הרבה יותר טוב ("המהברטה" של פיטר ברוק) ובסגנון הזה (תיאטרון סיפור ופרפורמנס) רינה ירושלמי שלנו יודעת לעשות נפלאות שהגברת צימרמן עוד לא למדה. אז אל תספרו לי על לונדון וברודוויי; יש שם בלי סוף הצגות משעממות עשויות היטב שלא אומרות לי דבר.

לוין חוזר על עצמו

לוין חוזר על עצמו? אז מה? מי אמר שצריך כל העת להמציא המצאות חדשות? באך לא חזר על עצמו? וסופוקלס, צ'כוב, סארטר ובעיקר סמואל בקט, שכל-כך חזר על עצמו שגם צמצם את הנוסחה עוד ועוד עד שהגיע למחזות בני כדקה שאמרו בדיוק את מה שאמר "מחכים לגודו" בשעתיים? נכון, חנוך לוין "חזר על עצמו" הרבה, אבל הוא עשה זאת בדרך מופלאה, בכישרון רב, ויש אומרים שהיה במאי יותר גדול ממחזאי, בכל אופן – את לוין לא מספיק לקרוא, צריך לראות.
והיו לו גם נפילות. הוא הרי היה גרפומן לא קטן וכתב מספר מוגזם בהחלט של מחזות, עוד יותר מהמחזה לשנה-שנה וחצי שהציגו לו בקאמרי (חלק נותר במגרה, כפי שאנחנו למדים כיום, ואולי מוטב היה שיישאר שם). ה"עדר המשבח" של מעריצי לוין, שכנגדו יוצאת הכתבה, לא היה ולא נברא. היו הרבה ביקורות שליליות על הצגות של לוין, כולל שלי עצמי, ולאו דווקא מסיבות פוליטיות. פשוט, היו לו הצגות יותר טובות ופחות טובות. כי הוא היה בן-אדם. בן אדם מוכשר מאוד, אבל אנושי. הוא בהחלט לא החזיק מעצמו מיתוס.
ובתוך החזרה האינסופית הזאת שלו הוא אמר משהו בוטה, וחשוב ובלתי-משתנה על טבעו הבלתי-משתנה של האדם ועל הקיום האנושי הבלתי משתנה. הוא אמר שאנחנו חיים בעולם ריק, ללא אלוהים, מבלי שאנחנו מעיזים להודות בכך, וכל הזמן אנחנו ממציאים לעצמנו תירוצים להצדיק את קיומנו העלוב על האדמה הזאת, והקיום הזה, עם התירוצים שלו, עושים אותנו ליצורים גרוטסקיים. בקט אמר אותם הדברים בדיוק, בדרך פחות ססגונית. את האמירה המוחלטת הזאת לא ניתן לשנות ו"לגוון" כי היא ממבטאת את האני-מאמין של אומרה. אלוהים ישנו – או איננו. אבל הוא לא "מתפתח".
לוין דווקא כן התפתח. מה שהתפתח אצלו היתה החמלה. רואים אותה צצה ועולה, כמעט בעל כורחו, בכל מחזותיו בעשור האחרון לחייו. החל מ"מלאכת החיים", דרך "הילד חולם" המצמרר ועד ל"אשכבה" הנפלא מסתננת נימה של רוך. לא דביק אמנם, אבל הוא ישנו שם.

חוצלארץ

אחד הטיעונים המרכזיים העולים במאמר נגד לוין היא אי-הצלחתו בחו"ל. איזה מין טיעון זה בכלל ואיזה מין מבחן הוא זה? ביאליק הצליח בחו"ל? ואלתרמן או דליה רביקוביץ, או נתן זך? כל-כך גלותי לחשוב שמה ששלנו ואיננו מצליח בחוץ לבטח איננו טוב מספיק. זאת טענה שיכולה לבוא רק ממקום קרתני ופרובינציאלי עד גועל, שלוקה באמריקניזם טלוויזיוני הסבור שמה שאיננו משתלב בכפר הגלובאלי לא קיים.
מה שלוין עצמו היה אומר על זה אנחנו הרי יודעים: מילת הקסם "חוצלארץ" היתה אצלו בדיחה קבועה, הסמל לארץ החלומות הבלתי מושגים של הישראלי הקרתני, בן השכונה הגלותית של דרום תל-אביב המיוזעת, החי תמיד על מזוודות בדרך-אל ("אורזי המזוודות") וחולם על חוצלארץ, שווייצריה או אוהיו.
כוחו של לוין דווקא במקומיות שלו, ביכולת להלך על החבל הדק והמסוכן שבין יהדות לישראליות, בעברית הרזה-לכאורה שלו אך הדשנה והטעונה מאוד, כמו כל שירה טובה. הפסיכואנליטיקאית רבקה יהושע טוענת במאמר כי "כשמחזותיו מוצגים בחו"ל, הם נראים ילדותיים, גסים ופרובוקטיביים ללא סיבה. זה מוזר כי לכאורה לשונו של לוין פשוטה". אכן – רק לכאורה. מתרגמים שלא הבינו זאת עשו עוול ללווין או שפשוט לא היו מוכשרים מספיק. קשה מאוד לתרגם שירה. יש אומרים שבכלל אין טעם לתרגם שירה. ולוין כתב שירה. שירה היאuntranslatable בדרך כלל, כי קשה לתרגם מטאפורות ואסוציאציות. בכל מקרה, צריך משורר כדי לתרגם משורר וקהל שיודע ואוהב לפענח צפונות של שירה.

קיבעון של קקי-פיפי

טענה נוספת של שוברי המיתוסים נוגעת לדמויות של לוין, שהן לכאורה לא מעניינות ולוקות בקיבעון של קקי-פיפי. נראה שהטוענים מכירים רק חלק קטן ממחזותיו של לוין (את מחזות המשפחה והשכונה), וחסרה להם הפרספקטיבה (כנראה שלא הספיקו להעניק להם אותה בבי.איי).
חנוך לוין, שמעולם לא התראיין, סיפק לנו משפחה עשירה וססגונית של דמויות, המככבות במחזותיו השונים וצוברות תנופה ומשמעות, גם אם לא "עומק" במובן הפסיכולוגי. במשפחת לוין המורחבת יש אכן אם גדולה ואב קטן, ובני דודים עלובים על תקן חפצים, ונערות צעירות, חתיכות ורעות והחתנים העלובים שלהן, ושכנים ושכנות מרושעים ו/או מסכנים – בעצם שכונה שלמה של יהודיות ישראלית (או להיפך). הדמויות הן אלגוריות וגרוטסקיות. באלגוריה אין מקום לפסיכולוגיה, ואם המומחיות המרואיינות ב"סופשבוע" כל-כך מתגעגעות למעמקי הפסיכולוגיה, הרי שהקיבעון הוא שלהן. הן אלה התקועות היכן-שהוא בסוף המאה התשע-עשרה או תחילת המאה העשרים, עם הריאליזם הפסיכולוגי והמעמקים של איבסן או מילר וחקייניהם. ואם פסיכולוגיה של דמויות זה מה שחסר להם, הרי במקום ללכת לתיאטרון אולי מוטב שיגדילו את שעות הצפייה שלהן באופרות סבון בטלוויזיה, שם יש המון מזה.

לוין והשואה

יש רעיון אחד במאמר ששווה התייחסות רצינית, ואלה הם דבריה של הפסיכולוגית רבקה יהושע על עיסוקו הלא-מודע של חנוך לוין בחוויית השואה. אינני בטוחה שהעיסוק הזה היה בלתי מודע, אך הוא בלי ספק היה מטאפורי, עקיף, ולא בסגנון ההנצחתי-קינתי המוכר. לוין אינו עוסק בהצבת אנדרטה לשואה, אלא בשואה כמטאפורה למצב הקיומי המוקצן ביותר המשקף את חדלונו של האדם בעולם ללא אלוהים. מצב זה בולט במיוחד במחזות המיתיים שלו, לאו דווקא בקומדיות-השכונה המשפחתיות. זהו עולם שבו הורים אוכלים את בשר ילדיהם כדי לשרוד ובוגדים באהוביהם ("הזונה הגדולה מבבל", למשל), עולם שבו אלוהים אינו שומע לזעקות הסובלים והסבל הוא חסר סיבה ופשר ("ייסורי איוב"), עולם שבו ילדים תמימים נרצחים והעולם שותק ואיננו מניח לפליטים נרדפים לנחות בחוף מבטחים ("הילד חולם").
זהו עולם של חיים שהם סבל מתמשך ללא משמעות ורק המוות מציל מן החיים. כל מה שנותר בעולם דכאוני כזה הוא קצת חמלה. ללוין היה הרבה ממנה, יותר ויותר בשנותיו האחרונות. החמלה לא תמיד נמסרה במילים, היא קרנה מן הבמה: ברגעים חולפים של יופי והומור, בקטע של מוסיקה זכה, בשיר. כמו הסיום של "הילד חולם", הההצגה הלווינית שאהבתי מכולן. הרגעים האלה יחסרו לי.