משחק ילדים

מעמקי מצוקת הסכסוך הישראלי-פלסטיני לדורותיו, נראית מלחמת השחרור של אלג'יר כמשחק ילדים מוסרי. כמעט הכל ברור, הגוונים הם שחור ואפור כהה, ולעומתם לבן ובז', וצרפתים ואלג'יראים בעלי מצפון יכולים היו, בשנים הרעות בסוף שנות החמישים ותחילת שנות הששים, לשים את מילותיהם, מצפונם ומעשיהם גם יחד במקום ברור אחד. מובן שהיה לזה מחיר: כל אימת שהמצפון האנושי מתעורר לפעולה בסביבה עויינת, בעל המצפון נדרש לשלם, אם בכספו, בגופו, בחירותו או בחייו.

משכינים שלום

נואל פַאוְרֶלְיֶר, צנחן צעיר במילואים בצבא הכיבוש של צרפת באלג'יר, התחיל את השירות שלו בידיעה ברורה מה טוב ומה רע. הקולוניאליזם הצרפתי היה אחרון המתהדרים ב"משאו של האדם הלבן". אפילו דה גול האמין שיש לאימפריה שלו שליחות וגם ייעוד באלג'יריה. בפועל, היתה שם התיישבות מרוכזת של אדונים מנשלים, של פקידים שהגיעו לארץ המובטחת לבינונים ותקעו שם שורשים בקלות, ושל אספסוף שלא הצליח לדכא אחרים בצרפת ונסע לעשות כן מעבר לים. לאלג'יראים ניתן מעמד פוליטי-חברתי של נחותי דרגה נסבלים בקושי, בתנאי שיעבדו בזול, יגידו תודה שמשלמים להם, ישתקו כשמפקיעים את אדמותיהם ומנצלים את ארצם ואת כוח העבודה שלהם, ויפסיקו לחלום על עצמאות. לאורך זמן העסקה הזאת אינה משתלמת למדוכא, ולפיכך הוא מתמרד. המדכא מוצא שמעמדו, רכושו והרגליו בסכנה, לפיכך הוא מנסה לדכא את המרד. עשרות אלפים שילמו בגופם, בחייהם, ברכושם.
כשנואל פַאוְרֶלְיֶר הלך למילואים, הוא חשב שלו היה אלג'יראי היה הופך גם הוא לטרוריסט. דברים דומים אמר פעם ראש ממשלה ישראלי אחד לשעבר, אהוד ברק (זוכרים?), כשטען כי לו היה בן 17 היה מצטרף אף הוא לפת"ח, או משהו דומה שכבר נטחן עד דק והפך לאבק של ההיסטוריה. ההבדל המשמעותי בין ברק לבין פַאוְרֶלְיֶר הוא, ששניהם היו חלק מסכסוכים שונים בתכלית. וכך, פַאוְרֶלְיֶר קם ועשה מעשה מאוד מאוד מורכב.
הוא ערק מיחידתו: כאלה היו לא מעטים בשנת 1956 במדבר האלג'יראי. הוא עשה זאת מפני שלא היה מסוגל ליטול חלק בדיכוי המרד, שכונה, כמובן "השכנת שלום", בדיוק כמו ש"כוחותינו השיבו את הסדר על כנו". אבל העריקה היתה רק שלב ראשון במעשה המוסרי שלו. בבסיס שלו מצוי אלג'ירי מתומכי המרד, שנלקח בשבי וככל הנראה ייעשה לו מה שעושים לאלה: מוציאים אותם להורג. פאורליר עורק יחד איתו. כלומר, הוא משחרר אותו, בורח איתו ומצטרף למחנה גדול של לוחמי חירות אלג'יריים. פַאוְרֶלְיֶר נלחם לצידם ונגד צבא ארצו במשך שנה כמעט.

לבעלי מצפון

הספר הוא דיווח של איש צעיר, בן 26 לכל היותר (זה היה גילו של המחבר כשהספר ראה אור בצרפת ועשה רעש גדול והיכה גלים וחולל דיונים סלוניים לרוב), על מה שלכאורה נראה כסדרת אירועים עתירת אדרנלין, כולל קרבתו המתעתעת של המוות מכל עבר, כולל אימי המדבר ופחדים מושרשים אחרים – אבל זה לא העיקר ולא לב העניין. "שחר במדבר" הוא הזמנה לבדיקת מצפונו של הקורא בכל רגע נתון, בכל תחנה שפאורליר עובר בין היציאה לאלג'יר – הוא יכול היה לסרב ולהיכלא כבר אז – לבין התשלומים ההולכים ומתגבהים ככל שההכרעה המוסרית פחות פשוטה ומובנת מאליה.
ולחובבי האנלוגיות ההיסטוריות מטעם השמאל צריך לומר, שאף על פי שהמתרגם (יהושע קנז) בחר לקרוא לקולוניאליסטים "מתנחלים" ולטרוריסטים "מחבלים", עדיין מתיחת קוים מקבילים בין הכא והתם, בין אז לעתה היא שיטת החשיבה הפוליטית העלובה מכולן, משום שאין בה הבחנה בגוונים ומשום שהיא מונעת התבוננות נכוחה במצב שאותו רוצים לדמות למשהו שכבר היה. כך, מבלי להיכנס למידת התוקף של ההשוואה, האיוולת שבראיית הפלסטינים כעמלק בעיני מחנה אחד שקולה כנגד ראיית הישראלים כקולוניאליסטים גוליסטיים באלג'יריה בעיני מחנה אחר. אלה ואלה, מכוח האנלוגיה, טחו עיניהם מראות.
אבל מי שיקרא, ויש לו מצפון, לא יוכל להימנע מלשאול, מה הייתי אני עושה בהינתן תנאים כמו אלה המתוארים בספר. אני מניחה שרוב התשובות ישאירו את פַאוְרֶלְיֶר, צנחן צרפתי בן 22 בשנת 1956, לבד במדבר עם שבוי לשעבר ועם כל הפחדים לפניו. משום כך יש לספר כוח ואחיזה במחשבתו של הקורא, ומשום כך היייתי נותנת אותו במתנה לאנשים צעירים ובעלי מצפון, שהכרעותיהם העתידיות – עם או בלי אנלוגיה – עשויות להזיז משהו בסכסוך המקומי.

"שחר במדבר", נואל פַאוְרֶלְיֶר, מצרפתית: יהושע קנז, עם עובד