מעבר לחומה הסינית

ב- 27 בספטמבר תיערך בקולנוע "קוואד", מנהטן הקרנת הבכורה לסרטם התיעודי של זוג הבמאים אמיר מן ודנה ינקלביץ, המתעד את חייהם של יהודי אירופה שנמלטו לסין עם פרוץ מלחמת העולם השנייה.
חודש לאחר מכן יוקרן הסרט, שזכה בפרס מיוחד בפסטיבל הסרטים של סנטה ברברה, בלמלי מיוזיק הול בלוס אנג'לס. בני הזוג מקווים שהוא יתקבל לתחרות האוסקר בקטגוריית הסרטים התיעודיים.
דנה ינקבלביץ-מן, בוגרת בית הספר לקולנוע של קמרה אובסקורה בתל אביב והסקול אוף ויז'ואל ארטס בניו יורק, מתגוררת בשנים האחרונות עם בעלה בהוליווד.
ינקלוביץ גדלה על סיפורי הבריחה של אביה ואמו מגרמניה, עם עליית הנאצים בספטמבר 1939. הסבתא הגרושה התעלמה מניסיונות המשפחה לשכנע אותה שלא תעזוב, ארזה את מטלטליה הבודדים והפליגה לסין עם בנה, שהיה אז רק בן 8.
כמו 20 אלף יהודים אירופאים נוספים שנמלטו לסין, הגיעה הסבתא לשנחאי חסרת כל והשתקעה באחת השכונות העניות בעיר. את פרנסתה מצאה בתפירת כובעים. בהמשך נישאה מחדש. במהלך התקופה בסין, לא ידעו רוב היהודים מה עלה בגורל יקיריהם שהשאירו מאחור. רק מאוחר יותר גילו, למרבה הזוועה, שהם הניצולים היחידים.

דור שלישי

ב- 1947, שמונה שנים לאחר שעזבו את אירופה, עקרה המשפחה מסין ללוס אנג'לס. אביה של דנה, הרולד, שבארץ קראו לו יחזקאל, הצטרף לשומר הצעיר שם פגש את אמה, אורה, בת למשפחה ירושלמית שהיגרה לארה"ב לפני המלחמה. שנתיים לאחר מכן נישאו השניים ועלו לישראל. תחילה התגוררו בקיבוץ גלאון ומאוחר יותר עברו לחולון. ב- 1955 החליטו ההורים לשוב עם שלושת ילדיהם לארה"ב והשתקעו בלוס אנג'לס.
אחיה הגדול של דנה, גלעד ינקלביץ, בנה לעצמו קריירה מפוארת כמאמן כושר והתפרסם בעקבות תוכניות הכושר שלו, ששודרו ברשתות הטלוויזיה בחוף המערבי.

החליטה לעשות על זה סרט

לפני חמש שנים החליטה דנה ליצור סרט דוקומנטרי שיתעד את מה שעבר על אביה ושאר היהודים שהיגרו לסין. היא צירפה לפרויקט את אמיר בעלה, קולנוען שפגשה במהלך לימודיה בניו יורק.
הסרט, בן 95 דקות, חושף את סיפור חייהם של גיבוריו בצורה כרונולוגית. הוא מתחיל מעליית הנאצים לשלטון, מתאר את הילדות היהודית בגרמניה, עובר לניסיונות המילוט מאירופה עד לבריחה לסין והחיים החדשים שהקימו שם היהודים.
באפריל 2000 יצאה משפחת ינקלביץ למסע שורשים בשנחאי. בני הזוג מן חזרו מהמסע הזה עם כמות מכובדת של צילומים. אלה עשו את דרכם לחדר העריכה והפכו בסיס לסרט. "זאת היתה פעם ראשונה אחרי 60 שנה שאבא שלי חזר לשם", סיפרה דנה "הוא התרגש נורא ובכה כשמצא את עצמו שוב בשכונת ילדותו. נתנו לו ללכת לפנינו והוא ישר מצא את הבית שבו גר, למרות שהכניסה שלו השתנתה. צילמנו את החדר הפיצפון ללא השירותים שבו גר עם אמו, את בית הספר בו למד, שנמצא ליד בית הכנסת 'אוהל רחל ' שעדיין קיים ואת בית הספר הנוצרי שם למד בהמשך.
"בשנחאי היו אז שתי קהילות יהודיות : קהילה של יהודים רוסים שנמלטו לסין וקהילה של יהודים עיראקים עשירים שהגיעו עם הבריטים באמצע המאה ה- 19. הם הקימו בתי חולים, פתחו בתי ספר וסייעו לפליטים היהודים מגרמניה, שרובם הגיעו בלי גרוש ". בני הזוג והאב שהו שבוע בשנחאי ושבוע בבייג'ינג. לדבריהם, בכל מקום אליו הגיעו התקבלו בהתרגשות. כששבו ללוס אנג'לס החלו לערוך את חומר הצילום. הסרט הושלם לאחר שנתיים של עריכה.
"שנחאי גטו" הוא לא רק לסיפור משפחתי. "בחרנו בחמישה מרואיינים נוספים ושלושה היסטוריונים מומחים לתקופה", אומרת ינקלוביץ-מן. השלושה הם פרופ' איירין היבר מהאוניברסיטה העברית בירושלים, פרופ' דייוויד קרנצלר מברוקלין ופרופ' טדי קאופמן מתל אביב.
"כשביקרתי בישראל הלכתי לאיגוד יוצאי יהודי סין ודרכם הגעתי לפרופ' קאופמן, שנולד בסין, הסתבר שאשתו למדה עם אבא באותו בית הספר", היא מספרת. "ראיינו גם אישה מניו ג'רזי בשם בטי גרבנציקוב, שכתבה ספר על הילדות שלה בסין, וגבר בשם אלפרד קון, תושב קווינס, שהיה מתאגרף בסין וזכה בהרבה תחרויות.
"ב- 1999 נסעתי למפגש מחודש של יוצאי סין שהתקיים בפילדלפיה", היא ממשיכה. "פגשתי שם אנשים שהגיעו מאוסטרליה, קנדה, ישראל ואפילו אירופה, לאליה חזרו חלק מהאנשים".
הסרט כולל קטעי ארכיון שצולמו בגרמניה בליל הבדולח. "עברנו על אינספור תמונות וארכיונים. בסופו של דבר, אני מאמינה שיצא לנו סרט אופטימי, שמלווה את גיבוריו שניצלו, בנו חיים עצמאיים ולמרות שחיו תחת כיבוש יפני הסתדרו".
חוץ ממסע השורשים הפרטי שלך היו קטעים מרגשים אחרים?
"הסיפור הכי קשה הוא סיפורה של אמא של אוולין פייק רובין מניו יורק. אחיה הודיע למשפחה אחרי ליל הבדולח שהוא עוזב לצרפת. אבא של אוולין נלקח למחנה עבודה על ידי הגסטפו ואמה קנתה כרטיסים לאוניה ונמלטה לסין. זמן קצר אחרי שהגיעה קיבלה מכתב מאחיה ששאל אותה אם היא יכולה לעזור לו לברוח לסין. היא שלחה לו הזמנה על סמך התחייבות לממן את השהייה. אך מסיבה כלשהי המכתב לא הגיע ליעדו. המכתב השני ששלחה הגיעה לצרפת ביום שבו נכבשה על ידי הגרמנים. אחיה נשלח למחנה השמדה ואמא שלה נאלצה לחיות עם ההרגשה שהוא חשב שהיא לא עשתה הכל למענו".