הר העצה הרעה

ביום ראשון היה התאריך השישי לאוקטובר. ביום הזה לפני עשרים ותשע שנים יצא אבא שלי, שעוד לא היה אבא שלי אלא רק הבעל של אישה אחת שעוד תהיה האימא שלי, מבית הכנסת, ומצא את הצו שמונה מודבק לו על הדלת. תוך שעות ספורות הוא היה בדרכו לסיני. את אבנר גליקליך העלו לחרמון. אחד שומר על העיניים של המדינה, השני על הזנב וכולם מכסים את התחת. כן, כן. גם אני מהילדים האלה של חורף 73', אלו שהבטיחו להם כל כך הרבה וקיימו כל כך מעט. המסקנה? אל תבטיחו, לא כאן, לפחות. כל פעם שמישהו במדינה הזו נזכר במשהו שהבטיחו לו זה נגמר רע, עיין ערך "הארץ המובטחת". למי שלא זוכר, גם מעמד ההבטחה הראשון שהיה לנו, ברית בין-הבתרים, היה עסק די עקוב מדם. מאיפה אתם חושבים שהוא קיבל את השם הזה?
בספרו הראשון, "ההר", אוסף אליו אבנר גליקליך את כל אותם שעירים לעזאזל, שיות לעולה וקורבנות חטאת, מעניק להם שמות הולמים (גדי, איל) ושולח אותם שוב אל מול פני המלחמה החזקה, כמו שעשו מפקדיהם אז, לפני עשרים ותשע שנים. ביום שלישי שעבר, השמיני לאוקטובר, ליתר דיוק. "ההר" הוא סיפורם של לוחמי גולני שנשלחו לבצע את ההסתערות הראשונה, הכושלת, על מוצב החרמון. באור יום מלא, בנחיתות מספרית, ללא מודיעין וללא תגבורת, כשתחושה של חוסר אונים, חוסר מוכנות וחוסר הנחיה אופפת אותם. "ההר" מצטרף ליצירות כמו "תאום כוונות" של חיים סבתו בניסיון לתעד את המלחמה ההיא שבאה עלינו בהפתעה שמתוך מחדל, והוא תאור מדויק עד לפרטי הפרטים הגראפיים והמזעזעים ביותר של מה שהתרחש במהלך קרב אחד, אבוד. אין בו שיח לוחמים ומעט אחוות לוחמים, אבל יש בו תחושת אמת מצמררת, החל מרגעי ההכנות המתוחים והסוריאליסטיים ("קולות שקשוק מתכתיים עלו מכל פינות היער כמו סימפוניה קקופונית לכלי נשק ומקהלת חיילים" עמ' 43) דרך הציניות המרירה שבה מתבונן גליקליך בהוראות היציאה לקרב ("חתיכת חנטריש, אתה לא מבין שאין לו שמץ של מושג מה קורה שם למעלה או מה אנחנו אמורים לעשות בכלל, אז הוא מזבל לנו את השכל עד שתגיע פקודת היציאה?" עמ' 62) וכלה בקרב עצמו, בכל נוראותו המדממת ("חור עמוק שנפער במרכז הפנים חשף את חללה הפנימי של הגולגולת עד שדומה כי יכול היה לתחוב אגרוף קמוץ עמוק לתוך ראשו...עמ' 107).
אין לגליקליך את היומרה לכווץ את כל המלחמה אל תוך ספר אחד והוא גם איננו מנסה לכתוב יצירת מופת אנטי מלחמתית בנוסח "מלכוד 22". עוצמתו של הספר הזה טמונה יותר מכל בספציפיות שלו. בהתמקדות חסרת הרחמים במערכיו ובזוועותיו של יום אחד, של שעות ספורות. לא לחינם אנחנו פוגשים את הלוחמים בערב הקרב ונפרדים מהם בסיומו. שעות האימה הספורות הללו הן למעשה כל מה שיש לדעת על המלחמה, כל מלחמה: תרכיז של חידלון ומחדל.
עשרים וחמישה לוחמים נהרגו בהסתערות הראשונה על העיניים של המדינה, ואבנר גליקליך איבד, בין השאר, גם את עינו השמאלית. זה מה שקורה, כנראה, כשמסתמכים על הבטחות מתקופת "עין תחת עין".

"ההר", אבנר גליקליך, הוצאת ידיעות אחרונות, סדרת פרוזה, ספרי עליית הגג. 198 עמ'