האור הנכון

הוא היה קצר נשימה. כאב דקר בצד גופו. ארבעת הנערים, שחברם נורה זמן קצר קודם לכן, רצו במעלה ההר, מהירים כמחלקת חי"ר במסע מזורז. זה היה הר תלול, מבותר פה ושם בטרסות אבן ובשבילי עיזים שהנערים הכירו מאז ילדותם. עצי זית, חלקה מסוקלת, ערוגת כרובית, צוק חלק, בקתה של רועה. אף אחד מהנערים לא דיבר. מדי פעם הביט זה שצעד בראשם אחורה, לוודא שהעיתונאי עדיין אחריהם. שיראה מה שהם ראו. הצלם נסחב עם תיק כבד. המצלמה, תלויה על צווארו, הכתה בצלעותיו.
הם עצרו קרוב מאוד לפסגה. אחד הנערים כרע ברך במרכז חלקה קטנה שבוראה מעשבים. בהתחלה לא ראה הכתב כלום. אחר כך הבחין בכתם מבריק, שלולית קרושה וכהה על האדמה. דבורים זהובות זמזמו מעל הדם. המנהיג סלק אותן בתנועת יד קצרת רוח. "פה", אמר באנגלית מרוסקת, "היה הראש שלו שוכב. שמה", הצביע על גבעה סלעית, מרחק כמאתיים מטרים מהם, "היה איפה הצבא ירה. החייל התכופף וירה לו בראש. מאיפה אתם?" שאל פתאום, עיניו התמלאו חשד כאילו רק הרגע הבחין בכתב ובצלם. "גרמניה, גרמניה", אמר הצלם. הוא היה איש רזה עם פיקת צוואר בולטת שהתרוצצה תחת ראש נשרי קרח, חד תווים. לא היה לו מה לצלם. מה יראו משלולית דם?
"צלם פה", פקד הנער, "צלם שיראו. הוא היה חבר שלנו. רק ילד. פה עמדנו והבטנו כשהם ראו אותנו, החיילים". הכתב פחד לרשום מילה בעברית וניסה לחרוט בזיכרונו את מראה המקום. הנוף, הסלעי, המרחק בין שלולית הדם לחיילים, סימני הנפילה, הדבורים ששבו ונחתו על הדם הקרוש, הדבש שייצרו בכוורת שלהן בכפר סמוך. התפוח שמישהו יטבול בדבש הזה.
הם עמדו שם שעה ארוכה. ממרחקים נשמעו שלוש יריות של ציידים או של חיילים. אחריהן השתררה דממה. הנערים שתקו. הצלם שיחק עם העדשה. הכתב שרבט ג'יבריש על הנייר. כל השישה התכופפו יחד, כורעים מעייפות על הקרקע הקשה. הצלם הוא שהחל לזרז את הכתב: האור נחלש, חייבים תמונה. הם גלשו בחזרה לכפר.
במחצית הדרך שמעו מלמטה את קינת הנשים. הן עמדו כולן בחצר אחד הבתים וביכו את המת. גפן טפסה על חוטי ברזל שנמתחו מעל רחבת בטון, בצל עמדו כסאות האבלים וקפה התחמם על גחלים כאילו כבר שבועות ציפה הכפר למוות הזה. הצלם הקדים בצעדיו את הכתב ונכנס ראשון לבית. באפלולית המבוא החליף עדשה וחיפש את פניה של האם. שלושה ילדים נדחקו שם סביב אשה, מבוהלים כטלאים במכלאה ששועל פרץ אליה.
היא ישבה בפינה חשוכה. הצלם ניסה למשוך אותה למקום שבו נפל מעט אור, מסמן לה בידו שתנוע. הוא רצה אותה עם הילדים. הוא אמר: "בואי".
אחת הנשים ששמעה אותו החלה לצרוח: "יאהוד, יאהוד", מצביעה על הצלם, שבתנועת יד הנחה את האם למקומה החדש מבלי להפנות ראשו לאחור. הנשים נעו מן הכניסה כאילו חשו ששעת הנקמה הגיעה. "גרמנים", אמר הכתב שוב. "יאהוד", צעקו הנשים. הצלם כרע כדי לקבל זווית טובה יותר של האם. היא התיישבה במקום עליו הצביע, מחזיקה בזרועותיה ילדה בת ארבע. שתיהן היו שקטות. שני ילדים הסתתרו מאחורי גבה. הצלם טען סרט במצלמה, השעין אותה על שרפרף והרכין ראשו, מחפש את האור הנכון.
קרן שמש באה מחלון גדול, חצתה את החדר והאירה את פני הילדה ומחצית מגופה של האם. זה היה אור אחר צהריים מתוק ומסונן, שהותיר חלק מן החדר בחשכתו. הצלם אהב את האור הזה ולא שמע כלום. הכתב שב ואמר: "גרמנים, גרמנים", כמו מנטרה שנועדה להציל את שניהם מהקבוצה שהחלה מתהדקת סביבם. כשהאור נחסם הרים הצלם את ראשו. רק אז הבחין בפניהן של הנשים שעמדו מעליו. "איזה צילום נהדר", הספיק הכתב לחשוב, "הפחד הזה על הפנים של הצלם".