פתאום זורקים אותי

לא קל להיות שחקן מתחיל בהוליווד. אקי אבני לומד את זה עכשיו על בשרו. "האודישנים הראשונים שלי כאן התחרבנו בגלל שטויות. אני כמו ילד. טירון שלא מכיר את הכללים. עשיתי אודישן לסדרה, אחד הראשונים שלי. בתסריט היה כתוב שאני נכנס לחדר חשוך, מקבל אגרוף בבטן, נופל על הרצפה ואז האור נדלק. טוב. אז התחלתי לשחק. ישר השתוללתי והפלתי את עצמי על הרצפה והתגלגלתי. ואז הרמתי את העיניים וראיתי את המפיקים מסתכלים זה על זה בתימהון. כאילו אומרים 'מי זה הישראלי המטומטם הזה? מאיפה הוא בא לעזאזל? תזרקו אותו מהר מהחדר'. אחרי דקה הייתי בחוץ".

- איפה טעית?

"אחר כך הסבירו לי שאסור לעשות המחשות באודישן. את אף אחד לא מעניין שאתה יודע להתגלגל על הרצפה. הם רוצים שתשב ותקרא את השורה שלך, הליין, וזהו. ואני מודה שלי כשחקן זה מאוד קשה לתפוס. למה לא לעשות המחשות? למה רק לקרוא מהדף? מה אתם רוצים ממני? גיב מי א ברייק. איזה בולשיט. אבל זה חלק מהשיטה. אני מנסה להבין אותה גם כשזה קשה. וזה קשה".
אבל סדרת השבי של אבני בהוליווד לא נעצרה כאן. שהרי כל אודישן והלקח שלו. גם בפעם הבאה שבה קיבל הזדמנות להמחיש את יכולותיו, הוא מצא את עצמו ברחוב עוד לפני שהספיק לומר 'אקשן'. "הייתי אמור לשחק בחור צרפתי שבא לעשות עסק עם שני אמריקאים, ובישיבה הם יושבים ושותים ביחד יין. החלטתי להיות ראש גדול. אמרתי, מה יותר טוב מלשבת עם בקבוק יין שהבאתי בעצמי מהבית? וכמו יקה טוב נכנסתי עם יין וכוסות לחדר והרגשתי אני הולך לקבל את התפקיד הזה. אבל לא הספקתי אפילו לקרוא. איך שהתיישבתי הם אמרו בסבר פנים חמור 'אין צורך לפתוח את הבקבוק'. וזהו. איי לוסט איט. לא משנה אם הייתי דופק אחרי זה קריאה של לורנס אוליבייה - המבחן היה אבוד. אחר כך הסביר לי הסוכן שלי שאין דבר כזה להביא עזרים. אתה צריך לעשות כאילו אתה שותה. טוב, מכל חוויה לומדים משהו".

אתה מבזבז לי את הזמן

אנחנו יושבים בבית הקפה של מלון ארבע העונות היוקרתי בבוורלי הילס. אבני הוא זה שבחר את האתר, שמשמש מקום מפגש כמעט קבוע של עיתונאים עם כוכבים הוליוודים גדולים. יום אחרי אבני, למשל, ישבנו כאן, קבוצה של עיתונאים זרים, עם האלי ברי ופירס ברוסנן לרגל ג'יימס בונד החדש. שבוע אחר כך עם ג'ק ניקולסון וקת'י בייטס. עכשיו עם אקי אבני. מי יודע, אולי בעוד שנה הוא יתאים בול לרשימה הזאת. כך או אחרת, את החשבון, שהסתכם ב-400 שקל על כמה כוסות קפה, קולה ואיזה רבע סושי, לא מעניין הפוטנציאל שיושב לפניו. עברנו מסע טלפוני מפרך בדרך לראיון. אבני ביצע כמה מניירות שלא היו מביישות את הקפריזי שבסטארים לפני שהסכים סוף סוף להיפגש. משפטים כמו "הקוראים שלך לא מעניינים אותי ואני אדם מאוד עסוק ואתה מבזבז לי את הזמן" עפו לחלל האוויר, לצד דרישות מופרכות כמו "תגיש לי רשימה של נושאים שעליהם אתה רוצה לדבר, תסגור עם הסוכנת שלי את התנאים לכתבה ותראה לי אותה לפני הפרסום". בדרך מ'טירונות' של ברבש לטירונות של הוליווד, מישהו פה איבד קצת את חוש הפרופורציה. כנראה שיש משהו משכר בריח הדקלים של בוורלי דרייב.
זה לקח כמה שיחות טלפון סוערות כדי לגלות שאבני הוא אחרי הכל בחור סימפטי וחם עם מחסור קל בביטחון עצמי. אחרי גלון של קפאין וכמה חתיכות סושי המתח התפוגג ואבני חזר להיות אותו ילד טוב רחובות שהוביל בתיכון, ממש כמו עבדכם הנאמן, גופות למקרר במחלקה הפתולוגית של בית החולים קפלן כדי להרוויח כמה שקלים לדמי כיס.
הוא נראה מותש. אקזוסטד, כהגדרתו. ביומיים האחרונים השתתף בצילומים משש בבוקר עד עשר בלילה לעונה השנייה של הסדרה '24' עם קיפר סאתרלנד, פרויקט שאפתני שעוקב אחרי פעילות היחידה ללוחמה בטרור בנסיונה לסכל פעולת טרור גרעינית בלב לוס אנג'לס. זהו תפקידו הראשון של אבני בספירה הבידורית האמריקאית. בפרקים התשיעי והעשירי הוא יגלם את מוחסן, חוקר ערבי שנשכר מטעם הטרוריסטים כדי לשאוב מידע משבויים אמריקאים. מדובר בהישג לא מבוטל, ואם הרייטינג של הסדרה יישאר יציב ייחשף פרצופו ליותר מ-16 מיליון צופים אמריקאים, הרבה יותר מכל סרטיו וסדרותיו עד כה ביחד. אבל אבני נזהר שלא לקפוץ מעל הפופיק. הדרך עדיין מאוד ארוכה. "מוחסן הוא מזרח תיכוני טיפוסי, ומהמקום האגואיסטי שלי אני מודה שזה לא סוג התפקידים שאני חולם עליו. זה לא התפקידים שאני רוצה לעשות כל חיי. אבל כשאתה בונה עסק אתה צריך לשלם כופר. ואני בונה עכשיו את העסק שלי בהוליווד, אז אני יודע שבמשך שנה, שנתיים, שלוש, עושים השקעה בלי רווחים. מוחסן הוא הכופר. יהיה קשה לי לעשות כרגע תפקידים אחרים, כי קשת היכולות שלי כאן עדיין מוגבלת".

והנה אני קיבלתי סוכן

אבני ורעייתו, הדוגמנית-שחקנית סנדי בר, הגיעו ללוס אנג'לס לפני קצת פחות משנה. "זה היה כשהוקרן כאן הסרט 'ההסדר' בפסטיבל. היינו כאן חודש והסרט זכה לעניין גדול ומפיקים התחילו ליצור איתי ועם זוהר (יעקובסון, הסוכנת של אבני בארץ - א.ה) קשר. עשו עלי כתבה ב'אל.איי טיימס', ב'ניו יורק טיימס', ואפילו הצטלמתי לאודישן עם אנתוני הופקינס. פתאום נוצרה הזדמנות חדשה. אז אמרנו, רגע אחד. נכון, זה לונג שוט, אבל האם נפספס את זה? בשלב הבא נפגשתי עם סוכן בשם פיטר יאנג, מסוכנות טאמבקוואלד. הוא מייצג אמנים כמו הווארד סטרן והוא יהודי חם ונעים, מאוד לא טיפוסי לסוכנים ההוליוודים. בערב הפתיחה לפסטיבל הישראלי לקולנוע בלוס אנג'לס הוא הגיע, ניגש אלי אחרי ההקרנה והזמין אותי אליו למשרד. שתבין, יש בעיר הזאת איזה 5 מיליון שחקנים וכולם מחפשים סוכנים, כי בלי סוכן אתה לא יכול להתקבל לאודישן, אפילו לתפקיד פצפון. אולי 5,000, ואפילו זה מספר מוגזם, מקבלים סוכן. והנה אני קיבלתי סוכן בהוליווד. אז איך מוותרים על הזדמנות כזאת?"
אבני ובר מיהרו לארוז מזוודות ועברו לאמריקה. מאז הם על הקו: מתפרנסים בארץ - ומוציאים את הכסף בחו"ל. "אני צריך ללמוד פה שפה, תרבות, משחק במובן התרבותי שלו. היום אני מתאמן על להרגיש נוח עם האנגלית שלי על הבמה. זאת המכשלה הגדולה. להצליח כאן באמת? זה כמעט בלתי אפשרי. אני עם עיניים פקוחות. יש לי המון מוטיבציה, אמביציה מטורפת, המון כישרון, תמיכה נהדרת מאשתי ומהמשפחה, אבל משחק זה קודם כל תרבות. כמו שאמריקאי לא יוכל לשחק בישראל ב'זינזנה' וב'טירונות', כך גם אני לא יכול לשחק ב-'24' תפקיד של אמריקאי. רק של ערבי. כשאני אומר בעברית 'כחול' אז 101 הקשרים וזכרונות מתלווים לזה והאינטונציה יכולה להגיד המון. כשאני אומר 'בלו' באנגלית זה זיכרון חדש בשבילי, ויש לזה עומקים של ילד בן שנתיים".

- אז למה כן?

"כי זה מקצוע בינלאומי ואנחנו חיים במדינה קטנה עם שוק קטן ועם אופציה מאוד מצומצמת בעברית. החלטתי שהעובדה הזאת לא צריכה למנוע ממני לחפש עבודה ברחבי העולם. אני רוצה להתפתח ולהתרחב, ואני מאמין שלא צריך להגיד לא לאף הזדמנות. ויש פה הזדמנות נהדרת. זה חלום של כל שחקן להצליח בהוליווד. חיים רביבו לא שואל את עצמו 'רגע, למה אני אסע לטורקיה ולא אמשיך לשחק בישראל'. יש הזדמנות אז לוקחים אותה. אז עכשיו אני שחקן ספסל בהוליווד, שעולה מדי פעם למגרש לשחק איזה עשר דקות במקרה הטוב. אני מוכן להיות שחקן ספסל תקופה ארוכה מאוד. אם זה יקרה לי בגדול אני אהיה המאושר באדם. אבל גם אם לא יקרה כלום, אני אומר את זה בפה מלא, אני לא אסתכל שנייה אחורה בזעם. לא נורא. החיים במקום הראשון. לא נורא. חוץ מזה, אני מפתח פה גם מיזם עסקי ביחד עם שני שותפים מהארץ. אנחנו מנסים לגייס כסף להקמת מרכז בידורי ענק, הגדול ביותר בקליפורניה. אבל זה עוד רק בהתחלה".

- יכול להיות שבארץ פשוט נהיה לך קל מדי? קיבלת תפקידים ראשיים בסדרות ובסרטים הכי נחשבים ואין כבר כל כך לאן לשאוף?

"אני מסכים לחלוטין. תראה, זה לא שהמשחק בארץ נהיה קל, תמיד יהיה קשה לשחק דמות חדשה. אבל המאבק על התפקידים כבר הגיע לשיא. לא עושים יותר מ'טירונות' בטלוויזיה, בדרך כלל עושים פחות, עם תקציבים פחותים בהרבה. הגעתי לשלב מסוים בארץ שאין הרבה לאן להתפתח ממנו. אני מנסה עכשיו לעבור לשלב הבא. זה לא סוד שלא קל להיות אמן בארץ. אני אתן לך דוגמה: עשינו לפני שנתיים סרט, 'הבולשת חוקרת'. סרט נהדר, שמשה איבגי ואני מאוד נהנינו לעשות אותו. מרק רוזנבאום, שהפיק אותו, שם המון כסף בפרסום ובשיווק, אבל ביום שהסרט יצא היה פיגוע גדול מאוד ובמשך שבועיים אף אחד לא יצא החוצה מהבית. זהו, הלך הסרט. אחר כך ניסינו שוב לעשות באז סביב הסרט, אבל כבר היה מאוחר מדי ולא נשאר כסף. זה כל כך כואב. ואני האמנתי מאוד בסרט וחשבתי שהוא מצוין ולא מיצה אפילו 10 אחוזים מהפוטנציאל שיש לו. כך שזה לא גן עדן ליצירה. במיוחד כשהתותחים יורים, אז המוזות בתחת".

מייקל דאגלס שכן ממול

לפני שהסכים לקחת על עצמו את תפקיד מוחסן ב-'24' התייעץ אבני עם אליהו ג'יהאן, המורה הפרטי שלו ושל סנדי במרכז המקומי לקבלה. המרכז לקבלה הוא ישות אופיינית מאוד ללוס אנג'לס. ממוקם בצומת הרחובות פיקו ורוברטסון, נקודה שמחברת את אצולת היהדות הפרסית עם משפחות ישראליות שעזבו את הארץ. המרכז מציע אופציה רוחנית סטייליסטית ואינית, שילוב של יהדות אורתודוקסית עם ניו אייג' הוליוודי. מדונה, למשל, מגיעה לכאן לקבלות שבת, ובבית הכנסת (זה בית כנסת, אבל שונה מכל בית כנסת אחר שאתם מכירים, מסבירה לנו אחת המוכרות בחנות הספרים) נערכות הרצאות בנושאים מעודכנים כמו 'קבלה וסקס' או 'קבלה וסרטים'. לכאן, בין 'מסעדת חיפה' ל'אילת מרקט', בין 'שלום פיצה' לאיטליזים הכשרים, באים אקי וסנדי לשיעורים שבועיים. אבני: "עשינו את זה בארץ, וכאן אנחנו עדיין בתחילת המסע שלנו עם המורה. זה נהדר. קבלה זה כמו פסיכולוג. זה עוזר לך להבין הרבה מאוד דברים בחיים".
מהמרכז לקבלה אנחנו יוצאים, אבני, הצלמת שני ואנוכי, לסיבוב קטן בעיר. מהדיסק בוקעת מנגינת 'הנה ברוש לבדו מול אש ומים' של אריאל זילבר. "זה שיר שאני יכול לבכות ממנו כשאני שומע אותו בחוץ לארץ", אומר אבני בהתרגשות. אנחנו נכנסים ל'שדרת הכוכבים', רחוב המזרקות הרחב והמרשים שמשלב עסקים ומגורי יוקרה. אבני מסמן לנו לפנות לתוך החצר של מגדלי סנצ'רי, היכן שהוא וסנדי קנו לאחרונה דירה חדשה. "מייקל דאגלס גר לידנו", הוא ממקם את בית הדירות בסולם הנחשבות, בעודו מהנהן לשומר בכניסה. "הוא וקתרין זטה ג'ונס קנו ארבע דירות וחיברו אותן. אנחנו הסתפקנו בלופט עם סלון גדול וחדר שינה אחד", הוא מחייך ועולה להביא מעיל.
סימני הסופה (בלוס אנג'לס המפונקת בשמש כל יום גשום מוגדר כ'סופה') מתקרבים. עשר דקות אחרי, אלמוני ביגואר כסופה מצפצף לנו בנחרצות ומסמן לנו להתחיל להתקדם. "אנחנו מחכים למישהו", אנחנו צועקים. ואז פרצופו של אבני, כולו חייכני וזורח, מציץ מחלון היגואר. "הסיפור הזה של אמריקה עולה לנו מאות אלפי דולרים", הוא מסביר. מראש לקחנו בחשבון שאנחנו לא עובדים שנתיים ורק מוציאים כסף. כי לא סנדי ולא אני נתחיל לעבוד פתאום מחר בבוקר בבית קפה. לא שיש לי משהו נגד זה. פשוט אנחנו חייבים להיות בפוקוס מלא במה שאנחנו רוצים להשיג. יש פה חוקים, בהוליווד. אם מפיק גדול מזמין אותך אליו הביתה, אתה לא תבוא אליו עם אוטו יפני. אין מה לעשות. אם תבוא עם טויוטה, זאת תהיה הפעם האחרונה שתוזמן אליו. אלה החוקים".

- מה, בסוף הערב הוא ייצא ויבדוק לך את המכונית?

"בוודאי. כל הזמן בודקים אותך פה: את הבגדים, את השעון, את המכונית. אם אתה מזייף ולא עומד בסטנדרטים - גמרנו איתך".

- איך אתה מתמודד עם הגישה האמריקאית - הנוסחאות, הכללים, היעדר הדוגריות?

"אני בא ממנטליות ישראלית. אני מנסה להבין את זה. יש משהו נורא קל בלחיות במדינה שיש בה מעט אנשים. זה הרבה יותר קשה במדינה שיש בה המון אנשים מסביבך. המימד של פרטיות הופך אחר לגמרי. פה 'איי'ל קול יו לייטר' זה 'נתראה בשנה הבאה אם ירצה השם'. כמובן שאני מרגיש קרוב יותר לגישה הישראלית. אני אוהב את מה שאני רגיל אליו. אבל יש דברים שלא היה מזיק לנו לאמץ מהאמריקאים".

- למשל?
"למשל היחס לאמנים. כשהתקשרת אלי שאלת אותי אם אני מוכן להתראיין ביחד עם סנדי. אם היית מתקשר להריסון פורד לא היית מעז לשאול אותו שאלה כזאת. אבל בינינו, בגלל שאנחנו ישראלים יש ישירות כזאת שמבטלת כל דיסטנס. הייתי שמח שזה יהיה אחרת. כמו פה. פה אמן הוא אמן".

- טוב, אתה יודע, אתה עוד לא הריסון פורד.

"נכון. הריסון פורד יכול להתבצר בטירה שלו והסוכן שלו יעשה לו הכל. אני בסך הכל אקי אבני ממדינה קטנה במזרח התיכון. אני יודע".

גיליתי אישה חכמה ואמיצה

- איך המעבר לכאן השפיע על הזוגיות שלך ושל סנדי?
"אנחנו פה כמו שני תינוקות שגדלים ביחד. שלומדים להגיד את המילה הראשונה ביחד וגם עושים פיפי אחד ליד השני ומרגישים לא נוח עם זה. בתוך כל זה אתה לומד להכיר את הבסיס הענקי של בן הזוג שאתה חי איתו, את היכולות שלו והחוסן הנפשי שלו. אני שמח שגיליתי אישה הרבה יותר חכמה ואמיצה ונדיבה וחברה משחשבתי. הדבר הכי חשוב שקרה לנו כאן הוא שאני יכול להגיד שאשתי היא החברה הכי טובה שלי. בארץ לא יכולתי להגיד את זה. סנדי התאקלמה הרבה יותר טוב ממני. היא טובה בהכל. פשוט ככה. היא גם מגלה את העיר יותר ממני. היא וכמה חברות יוצאות לקרוע את המועדונים עד ארבע לפנות בוקר. אני נשאר בבית. זה הבדלים של גיל. יש בינינו עשר שנים".

- לא מתחשק לך להצטרף?

(צוחק) "אני בכלל לא בטוח שהיא היתה רוצה שאני אצטרף. אנחנו נותנים ספייס אחד לשני. אני גם לא מתקן לה טעויות שהיא עושה בהתנהלות המקצועית שלה, למרות שלפעמים אני נורא רוצה, כי זה כמו תינוק שחייבים לתת לו לגעת בתנור כדי שיבין שהוא חם. רק בשיעורי משחק אני עוזר לה".

- אמרת פעם בראיון שאתה אדם עם יצרים חזקים. איך אתה מתמודד עם המונוגמיה?

"כשדיברתי על יצרים לא התכוונתי דווקא מבחינה סקסואלית. ממילא זה לא רלוונטי עכשיו. אני אדם נשוי ונאמן למערכת הזוגית שבה אני חי. המונוגמיה היא החלטה שלוקחים בחיים. המין הוא רק מרכיב אחד מזה. אני בטוח שאשתי תמיד תוכל למצוא בחור יותר חכם ממני, יותר צעיר ממני, שאולי איתו יש לה יותר במשותף מאשר איתי, וכך גם אני כלפיה. זה משהו שאין לו סוף אף פעם. תמיד אפשר לחפש עוד ולמצוא עוד. לקח לי הרבה שנים להחליט שחתונה זה מה שאני רוצה לעשות. יכול להיות שיש נשים שיוכלו לספק לי צרכים שאולי אצל סנדי מתבטאים פחות, אבל לא הייתי מוותר על הכנות של סנדי, והניקיון היהלומי שלה כבן אדם, שמהרגע הראשון הקסים אותי. היא פרטנר מדהים לחיים".

- מה אתה חושב על הקונספט של נישואים פתוחים?

"אני לא מאמין בו. זה לא עבד אף פעם. זה שקר נוח. אני יודע שגם אצלי וגם אצל סנדי זה לא היה עובד. אנחנו בני אדם. יש ברחוב כמה מיליונים של נשים יפות וגברים שבחורה יכולה ליפול על המדרכה מהם. במיוחד פה. אין ברירה, אתה חייב לשלוט בעצמך. וזה לא קשה לי. אבל אולי אני נשוי טרי. יש כאלה שאומרים 'בוא נדבר איתו עוד כמה שנים, כשיתבגר'.

- כמי שחולקים אותו מקצוע, יש ביניכם תחרות סמויה?

"אני חושב שבסך הכל זה לא דבר בריא שאנחנו עובדים באותו מקצוע. כי אנחנו בני אדם ותחרות זה הבייסיק ניד שלנו. לכן אנחנו משתדלים לא לעבוד ביחד. לא היינו רוצים לעשות ביחד סרט. בארה"ב מאוד נפוצה בתחום המשחק תיאוריית מלחמה, שבה בסוף כל סצינה שואלים מי ניצח. אני לא רוצה להיכנס למלחמה עם מישהו שאני הכי אוהב בעולם".

- מה הסיכויים של סנדי להצליח כאן?

"גדולים הרבה יותר משלי. אני חושב שמה שיש לסנדי אין לאף שחקנית אמריקאית. נקודה. אני חושב שהצבע המשחקי שהיא יכולה להביא שונה לגמרי ממה שרואים כאן. הם משתגעים עליה פה. הם חולים על הלוק שלה. היא מזכירה להם את פנלופי קרוז. לפעמים מתבלבלים ביניהן ברחוב. יש לסנדי לוק מדהים, נדיר. אני בטוח שיקרו לה פה דברים טובים צ'יק צ'ק".

אגיע להצביע אריק שרון

בשבועות הקרובים ייצא בארץ "השיבה מהודו", סרטו החדש של מנחם גולן על פי ספרו של א.ב יהושע. אבני מככב בסרט בתפקיד בן רובין, הרופא הצעיר שמתאהב בדורי (ריקי גל), אשתו של אייב (אסי דיין), במהלך המסע להצלת בתם שחלתה בטיול בהודו. אהבתו של בן לדורי הופכת לאובססיבית וחולנית, ואחרי מותו של אייב חווה בן הזיות שבהן הוא מאמץ את דמותו של המת. אין הרבה מה לומר על 'השיבה מהודו' מעבר לעובדה שתסריטו עמוס חורים תמוהים. גם לאבני היו תפקידים טובים בהרבה במהלך הקריירה. לזכותו ייאמר שהוא עצמו הבחין שיש בעיות בתסריט: "יש בעיה עם סרטים שעושים מספרים רבי מכר. התסריט מלא יותר מבחינה אמוציונלית מאשר טקסטואלית. לפעמים הטקסט לא מדביק את האמוציות. היה צריך למלא באמוציות את מה שלא נכתב במילים. יש חורים בעלילה".

- איזה למשל? תגיד לי.

"למשל בקטע שבו דורי מתאהבת בבן. לא מבינים בכלל למה היא מתאהבת בו. הבת שלה שוכבת חולה במצב קשה, והיא מנצלת את היעדרו של בעלה כדי לתקתק את הרופא הצעיר. זה בום טראח. לא רואים שום תהליך שעובר עליה. טוב, אני מודה שעוד לא ראיתי את הגירסה הסופית, כך שאני לא יכול לדעת. יכול להיות שזה סרט לא טוב. מה שבטוח, הוא יהיה אחד הלהיטים הגדולים שהיו בקולנוע הישראלי. תרשום את זה. 'השיבה מהודו' זה שלאגר".

- מה תעשה כשיהיו בחירות לכנסת בינואר?

"אני אבוא לארץ להצביע. ברור. אני מצביע לשרון. בתקופה הקשה הזאת הוא האיש הנכון במקום הנכון".